"ראקו" ביפנית משמעו עונג וזהו גם השם שניתן ביפן על ידי השוגון הידיושי לפני כארבע מאות חמישים שנה למשפחת קדרים שיצרה קעריות ייחודיות לטקס התה בהנחיית אמן התה סן נו-ריקיו. שם זה עבר מאב לבן עד ימינו ומציין את המורשת והמעמד לה זכתה משפחת ראקו בקרב אמני התה והתרבות היפנית.

יונתן גולדמן מציע פרשנות חדשה למעבר בין מימד הקול למימד הראיה. תוך חיבור בין ציור, פיסול, עבודות הצבה וסאונד, עובר הצופה מסע מונחה בחלל המכוון לייצר חוויה חושית רב מימדית.

ז'אנג שיאוטאו (Zhang Xiaotao) הוא אמן סיני פורץ דרך היוצר אנימציה תלת ממדית המשלבת ציור, צילום, אנימציה, מדיה דיגיטלית ווידאו, ויוצר חיזיון מרהיב ומורכב. ז'אנג השתתף באירועי אמנות בינלאומיים מרכזיים כמו הביאנלה ה-55 בונציה והציג בתערוכות במוזיאונים לאמנות עכשווית בכל רחבי העולם. הוא נולד ב-1970 ולמד אמנות במכון לאמנות של סצ'ואן, שם הוא מכהן כיום כראש המחלקה למדיה חדשה. הוא חי ויוצר בבייג'ין וצ'ונגקין.

עבודותיה המפתיעות של כרמל אילן אינן נופלות להגדרות המקובלות של ציור או פיסול, אלא נעות במרחב שביניהם. אילן יוצרת נופים מרצדים המורכבים משורות צפופות של ניר שהיא מקפלת ומצרפת יחד בעבודה סבלנית וממושמעת. הקווים המתמשכים לאורכה של היצירה בגוונים המשתנים של פיסות הנייר יוצרים תחושה של תנועה מתמדת בה מתמוססים הגבולות בין דימוי לרקע, בין הממשי לצללית, הצבעוניות מתחזקת ודוהה ומדגישה את התחושה שהכל בר-חלוף. הדימויים כמו צומחים בתוך שדה של ניר מקופל מתוך ספרים וז'ורנאלים אשר הקריאה שלהם מזמינה התבוננות. ניירות שהיו פעם עץ חוזרים להיות דימוי של יער ומשמרים את תחושת הצמיחה האינסופית שנצרבה בזיכרון החומרי שלהם.

אלכס ליבק, שלוש שנים אחרי. צילום מאזור האסון הגרעיני ביפן ועבודת וידאו Finger Pointing Worker, ע"י יוצר אנונימי

נעה יקותיאלי מתייחסת לצורך שלנו לשמר זכרונות. בתערוכה תקים האמנית מיצב העוסק בזכרון ובמיוחד בשברי זכרונות של חיים שנהרסו כהרף עין כתוצאה מאסונות טבע. המיצב יורכב מחפצים 'ready made' ומכמאתיים עבודות העשויות בטכניקה של חיתוכי נייר, המנציחות את המציאות שהיתה, אך באותה עת, מדגישות את ארעיותה.

'רישומי כתב' היא תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים שההיבט החזותי של הכתב מרתק אותם. קליגרפיה סינית והירוגליפים מצריים מאוסף המוזיאון היוו את נקודת המוצא לתערוכה הכוללת מגוון גישות לנושא הכתב החל ממערכת גרפית של סימנים הניתנת לפירוק ולהרכבה מחדש דרך יצירת כתב מומצא או מדומיין וכלה בכתב ההופך לרישום אקספרסיבי מופשט.

בתערוכה אסיף מקבצת ג'ודי אורסתיו שלוש סדרות המבטאות את יופיו של החד פעמי, האקראי והחולף, שהוא לכאורה שולי אך ראוי להבחין בו. הסדרה קימונו (2006), נוצרה כתוצאה מחיתוך אקראי של לוח נחושת ששימש אותה להדפס. הצורה הגיאומטרית הפשוטה הזכירה לה קימונו, ולמרות שהבסיס לסדרה היה תצריב, כל עבודה בסדרה היא חד פעמית ומפתיעה.

מאיה כהן לוי מקיימת ביצירתה דיאלוג מתמשך ופורה עם תרבויות המזרח. משיכתה לתורת הזן הביאה אותה אל לימודי פילוסופיה של המזרח הרחוק באוניברסיטת תל-אביב. לאחר לימודיה בבית הספר לאמנות "קלישר”, נסעה להודו ומאוחר יותר ליפן ולסין ללמוד קליגרפיה וציור דיו סומי-א (Sumi-e).

במהלך המאה העשרים עברה קוריאה טלטלות רבות אשר עיצבו את דמותה. ב-1945 השתחררה קוריאה מחמישים שנות שליטה יפנית אך מיד לאחר מכן נקלעה למלחמה קשה שבסופה חולקה לשתי מדינות: צפון קוריאה הקומוניסטית ודרום קוריאה הדמוקרטית. לאחר המלחמה התעורר צורך בהגדרה עצמית מחודשת כדי להתקדם ולהפוך למדינה מודרנית המשמרת את המסורת התרבותית הייחודית שלה.

הדגם החוזר הוא המוטיב המרכזי המחבר בין עבודותיו של אחמד כנעאן לאוסף אמנות האסלאם של המוזיאון, אך למעשה מדגישה התערוכה את הניגוד בין תפקידם המסורתי של אמני האסלאם - ליצור אמנות המיועדת לענג את העין ולייצג את האחדות שבריבוי,לבין זה העכשווי - לשקף ולייצג זהות אישית ולאומית. כנעאן פועל מתוך המסורת התרבותית שלו אך גם מאתגר את המוסכמות המקובלות בה.

תערוכתו של האמן היפני אונישי יסואקי תוצג במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח לציון חגיגות שישים שנות יחסים דיפלומטיים בין יפן וישראל. תערוכה זו מציגה אמן יפני עכשווי, שמבטא ביצירתו ערכים ורעיונות אסתטיים יפניים מסורתיים באמצעות חומרים חדשניים. יסואקי יוצר מיצבים שקופים ותצלומים הבוחנים את הגבול בין הנראה לבין הבלתי נראה. הוא ממקד את מבטנו בחלל הריק, ויוצר הזדמנות להתבונן באמצעות הדמיון בהיבט הנסתר של המציאות שנעלם מעינינו.

תערוכה זו מציגה עבודות של אמנים היוצרים בחומר ומתייחסים לאדמה מתוך הקשבה למצבה בעידן הנוכחי. האיכויות והיופי שטמונים בחומר נגלים לעיני האמנים שבוחרים ליצור בו כיום כמו בעבר. אך האדמה שממנה מגיע החומר עברה תהפוכות רבות ששינו את פניה. בעשורים האחרונים גוברת המודעות לנזק הסביבתי וגם האמנות מתפקדת כסייסמוגרף הקולט את מצוקות העיתים ומתריע על סכנות מתקרבות.

התערוכה "נופים נעלמים" פורשת מבחר ציורים ותצלומים של נוף שאינו מזוהה עם מקום. היא מבקשת להציג סוג אחר של מבט, המודע לגבולות יכולתו לתפוש את המציאות. האמנים חולקים עיסוק משותף במרחב הריק שבין הנוף הנגלה לזה הנעלם, בין קיום להיעדר, בין זיכרון לשכחה.

מקס אפשטיין (בוגר לימודי פיסול ועיצוב קרמי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים; תואר שני באמנות, אוניברסיטת חיפה) הוא יוצר רב-תחומי, העוסק בצילום, בפיסול ובמיצב. "נקודת מגוז", תערוכתו המוזיאלית הראשונה מאז סיום לימודיו, מסכמת את תהליך היצירה של אפשטיין מן השנתיים האחרונות באמצעות מיצב תאטרלי שבו הופך המבקר למשתתף ושב וחוזר להיות צופה בעלילה מוקטנת, המתרחשת למולו.

"אם אתה משורר, תראה בבירור שענן שט לו בדף נייר זה. בלי ענן, לא יהיה גשם; בלי גשם, עצים לא יצמחו, ובלי העצים אין אנו מסוגלים להכין נייר. [...] אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. [...] כשנעמיק להביט אפילו יותר, נוכל לראות כי גם אנחנו בו. קל לראות זאת מכיוון שכאשר אנו מביטים בדף נייר, הוא הופך להיות חלק מתודעתנו. [...] דק ככל שיהיה, מכיל דף נייר זה בחובו את כל אשר ביקום."

הבוטו הוא מחול אוואנגרד שצמח ביפן בעקבות משבר הזהות הלאומי אחרי מלחמת העולם השניה. יוצריו קזואו אונו וטאטסומי היג'יקטה (Kazou Ono & Tatsumi Hijikata), יצאו נגד מוסכמות חברתיות ויצרו מחול שמתבונן בעולם הפנימי ובתת מודע ומשם שואב את השראתו. בבוטו, הרקדן שואף לגעת ולחשוף את נשמתו, כאשר הגוף נתפס כקליפה שהוא משיל מעליו. לכן, התנועה שנובעת מבפנים, משתחררת מן המוכר והידוע.

אם תשאל, מהו הבודהה? נטיף קרח תלוי מרשת יתושים אייהי דוגן

להתפלל משמע להבחין בפלא, לשוב ולרכוש את תחושת המסתורין המניעה כל יצור חי באשר הוא, הגבול האלוהי לכל הישגי האדם. התפילה היא תשובתנו הצנועה לפלא הבלתי נתפש שבחיים. היא כל שביכולתנו להציע בתמורה למסתורין השורה ביסוד חיינו.1 אברהם י. השל

דברי האוצר התערוכה הינה בבחינת עשית 'צדק היסטורי', תגלית מרגשת של ממצא שחייתי בסמיכות קרובה לו ונעלם מעיני, ולמרות שהלל אינו מצייר אלא לעצמו, החשיפה ראויה מאד ומאפשרת הצצה לעולם כה עשיר וברוך כישרונות שהציור הינו רק מדיה אחת מהן.

אוסף היונומי המוצג בתערוכה כולל מבחר ספלי תה פרי יצירתם של חשובי הקרמיקאים בעולם. היונומי - ספל תה ללא ידית - הוא אחת הצורות הבסיסיות ביותר בעולם הקדרות. ביפן, ספל זה משמש לשתיית תה, ועם הזמן סופג הספל, העשוי אבנית, את צבע המשקה. חותם הזמן המוטבע בספלים מעניק להם אופי ייחודי ומעלה את ערכם.

האבן המחוספסת והגולמית, שאנו פוגשים בצד הדרך, אינה דוממת. במבט מקרוב נוכל להבחין במרקם שבו מתייחדת כל אבן. אם נחדל להביט בה כ"אבן שאין לה הופכין", נוכל להאזין להרפתקאותיה על פני האדמה, המשתקפות בפניה. חלוק הנחל, הנצרב בחום השמש בערוץ הנחל שיבש, יודע לספר על זרמים עזים של מים, שסחפו אותו בנעוריו ממרחקים ועיצבו את פניו המעוגלות. כמוהו גם סיפור חיינו רווי תהפוכות.

המיצב של דליה מאירי נוצר בגוף ראשון רבים. מאירי שִכפלה חלקים מגופה ומגופו של בעלה, והפכה אותם לחיילים אלמונים הניצבים במסדר, נטועים במקומם על גבי מוטות ברזל, כחלק ממערך אנושי ששרד. טורים-טורים הם עומדים הכן עירומים, מישירים מבט אל מול פגיעוּת גופם. שבבי החרס, שבהם הם מכוסים, מזכירים לנו כי מלחמתו האמיתית של האדם היא בפרק הזמן הבלתי ידוע המוקצב לו: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".