התערוכה המאגדת 25 אמנים ואמניות תושבי המועצה, מבקשת לבחון את רצף היצירה במרחב הגיאוגרפי והתרבותי ולקשור בין העשייה האמנותית של ימינו לבין שכבות הזמן הארכיאולוגיות וההיסטוריות של האזור ולבין הסיפור האנושי. התערוכה חוגגת את אמנות המקום, דרך מבט אל העבר, התבוננות בהווה ומחשבות על העתיד ומחברת בין הקהילה המקומית היוצרת, לקהל הרחב.

המיניאטורות ההודיות הן דוגמה מרתקת למיזוג פורה בין תרבויות שונות וסגנונות אמנותיים מגוונים. מקורה של אמנות זו בפרס, שם שימשה לאיור כתבי יד רבי ערך. להודו הגיעה במחצית המאה ה-16 עם פלישת השליטים המוגולים – מוסלמים ממוצא מונגולי שבחצרותיהם פעלו ציירים ששקדו על מלאכת ההעתקה והאיור. מיומנות הרישום נלמדה מתוך העתקה, ובהמשך מן הזיכרון ומהתבוננות. במרבית המיניאטורות ניכרת חזרה על תבניות שגורות, כגון ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף מוסב בזווית של שלושה-רבעים.

המיצב של מידד אליהו פוסע על סף הזיכרון והשכחה, מבקש לשחזר שרידים של קדוּשה מתוך החורבות. בשנים האחרונות מתחקה אליהו אחר סיפור העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין מהודו בשנות ה-50, סיפור שהושתק והודחק בנרטיב הישראלי. במסעותיו לקוצ'ין ובשיטוטיו בארכיונים בארץ הוא מלקט פיסות של זיכרון מוחשי, ומתוכן יוצר בהדרגה את תמונת עולמו.

מאיה סמירה פוסעת בנתיבי הצילום והמחול גם יחד. שניהם מהווים עבורה שער ללמוד ולחוות את העולם. היא רוקדת, מתרגלת ומלמדת יוגה. כך נחשפה לראשונה לפילוסופיה ההודית, החוקרת את הקשר שבין תנועה פיזית לתנועה מנטלית; אימון של איזון פנימי ושקט הכרתי תוך כדי תנועה.

הקימונו, שכה מזוהה עם התרבות היפנית, הוא למעשה בגד בעל גזרה מלבנית אחידה למדי. הדגם שמופיע עליו, הוא שמעניק לכל קימונו את יופיו והייחודיות שלו. ביפן מייצגת הבחירה בדגם ובצבעוניות גיל, מעמד ומצב משפחתי וגם מותאמת לעונת השנה. כך למשל, בקיץ ייבחר מראה מרענן של מים בדגם מסוגנן וצבעוניות קרירה לעומת האביב שבו יועדף דגם של פריחת הדובדבן.

המיצב של אורית חופשי מזמין לשוטטות ולשהייה בנופי מסתורין שגלום בהם ממד על‏־זמני ומעוררים הרהורים על קיומו בר־החלוף של האדם. מה הוא מותיר אחריו על פני האדמה?

ברוש בכות, עץ סיני הצומח בלב המדשאה הגדולה בקיבוץ הזורע, הוא בעצם "נטע זר" שהפך לחלק מן הנוף המקומי, כך גם מוזיאון וילפריד ישראל, הנטוע במרכז הקיבוץ ומציג את אמנות המזרח לצד אמנות ישראלית. במיצב זה מבקשת עירית תמרי לבחון את יחסי הגומלין שבין זרות למקומיות בשפה הייחודית שפיתחה במשך השנים, אשר בה הצילום הופך לחומר גלם פיסולי.

תערוכתה של אלהם רוקני "שבעה עבד אל-כרמים" היא תוצר של פרויקט שיזמה האמנית לאיסוף ספורי-עם של פליטים ומהגרי עבודה מסודן ואריתריאה, ורישומם וקיטלוגם בארכיון הספור העממי על שם דב נוי שבאוניברסיטת חיפה.

רודא ריילינגר - אמן רב תחומי, שהקדיש את חייו ליצירת אמנות רצינית ואינטנסיבית לצד מחויבות חברתית רבת רבדים בחברה השיתופית של קיבוץ הזורע. פעל רבות למען חשיבותה של האמנות במרחב הציבורי ויצר יצירה פיסולית המשתלבת באורח ייחודי באדריכלות.

אופיר לוי מתהלך בשדות וביערות המקומיים, נוסע בכבישים וסורק בעינים חדות, עיני צייד, את המתרחש מסביב. הסביבה מייצרת עבורו הזדמנויות בדמות שלדים של בעלי חיים, נוצות, קוצי דורבנים, קליעי רובה ושלל פריטים נוספים, המהווים חומר גלם לעשייתו האמנותית – מסכות היברידיות, הכלאה בין מינים שונים של בעלי חיים בתוספת אובייקטים מעשה ידי אדם. מסכותיו של אופיר לוי מחברות בין חומרים לכאורה זרים, חוצות את הגבול בין טבע לתרבות ומחברות בין קצוותיו.

סומקשי סינג יוצרת גנים אניגמטיים הבנויים מדימויי צמחים אווריריים רקומים בחוטים לבנים דקיקים ומהקרנת אנימציה על מסכים. במיצב "תרשים ללפני ואחרי", מסתובב המבקר במעין גן של רוחות, בינות צמחים לבנים שנוצרו בטכניקות מסורתיות של רקמה ותחרה. אך בשעה שבמעשה הרקמה הדימוי נקשר פשוטו כמשמעו למצע עליו הוא נמצא, הרי שכאן פורמת סינג את פני השטח ומשאירה את הדימוי עצמו מרחף, כרישומי חוטים חסרי בסיס שצומצמו למהות שטוחה ולבנה, כזיכרונות של גנים.

אוסף המוזיאון התעשר בכלי הפולחן הזואומורפיים בזכותם של חברי קיבוץ הזורע שהגיעו אף הם לאיראן בתקופה זו כיועצים חקלאיים וניצלו את ההזדמנות לרכוש עבור המוזיאון היקר ללבם חפצי אמנות פרסיים. המיצב של גלזברג מתייחס לכלי הפולחן הללו ולגנים פרסיים.

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

בפעם הראשונה תוצג במוזיאון וילפריד תערוכה של אמן ויאטנמי עכשווי, במסגרת שהות אמן (רזידנסי) בשיתוף המכון לאמנות במכללת אורנים. בוי קונג קאהן (Bui Cong Khan ) הוא אמן רב תחומי, אשר זכה להכרה בינלאומית החל משנות ה-90. עבודותיו מתייחסות להיסטוריה הטעונה והמורכבת של ויאטנם, תוך שהוא עושה שימוש בטכניקות ומוטיבים מסורתיים, אשר לתוכן הוא שותל שאלות המתייחסות אל המציאות העכשווית.

התערוכה שוליים רחבים נפתחת במועד ציון עשרים וחמש שנים לכינון יחסים דיפלומטיים בין סין לישראל. במוקד התערוכה ניצבים היחסים בין פריפריה למרכז. בעשורים האחרונים מתרחש בסין מעבר מואץ מאזורי השוליים אל מרכזי הערים הגדולות. בעידן של תהליכי עיור כבירים לצד עליית ניאו-קפיטליזם תחת ממשל המפלגה הקומוניסטית, מי שיש לאל ידו לנצל את ההזדמנויות שמזמנים החיים בעיר, בונה לעצמו חיים חדשים, שלא יכול היה לבנות במקום אחר.

אתי עמרם, אמנית בת קיבוץ דליה, מציגה בתערוכה זו מקבץ עבודות מחמש השנים האחרונות. זה מכבר סיימה עמרם את תפקידה כאוצרת הגלריה לשלום בגבעת חביבה, שבו כיהנה במשך עשרים שנה. לאורך כל השנים, המשיכה לעסוק בציור ורישום ככלי הביטוי העיקרי שלה. המצע שבו בחרה עמרם לעבודותיה החדשות הוא לוח ברזל – לכאורה, חומר חזק ועמיד אך למעשה, הייתה זו דווקא החלודה, נקודת התורפה שלו, שמשכה אותה אליו.

עבודותיה של קימיקו יושידה מציגות קשת אינסופית של זהויות. אף שבכל התצלומים מופיעות פניה, העבודות אינן עוסקות בדיוקן עצמי. את תהליך הצילום היא מכנה "טקס היעלמות". הצילום עבורה הוא מופע, שאליו היא מתכוננת במשך זמן ממושך: צובעת את פניה ואת גופה בצבע הרקע והופכת אותם למרחב התרחשות מהפנט, שבמהלכו היא לובשת ופושטת צורה, צבע וזהות באמצעות פריטים ואביזרי לבוש, המשנים את ייעודם ומדגישים את היעלמותה אל תוכם

השמלות שיצרה דונסקי עבור מופעי הבוטו שלה הן ביטוי לזהויות מרובות המופיעות גם בציוריה. באחד המופעים שיצרה, השמלה, תלויה שמלה אדומה גדולה במרכז החלל. כל רקדן נכנס אל תוך החלל שמייצרת השמלה, מבטא את השינוי שהיא מחוללת בו ויוצא מתוכה. כך הופכת השמלה למרחב של התהוות ושל שינוי. באחד מרגעי השיא במופע מתגלה דונסקי עצמה מתחת לשולי השמלה שהתרוממו, מתנדנדת על נדנדה, וכמו נולדת מתוכה. השמלה, לדידה, היא הזמנה למפגש עם דמות לא-נודעת, ישות שנוכחותה עדיין מהדהדת בתוכה; "השמלה", היא אומרת, "זוכרת את זו שהלכה...".

"כיצד נראו פניך לפני שנולדת?", שאל מורה הזן את תלמידו. על פי הדרך הזן-בודהיסטית, ההתבוננות פנימה מתחילה בתשומת לב לגוף, אך היא מתרחבת ומתפשטת מעבר לגבולותיו המוכרים הנראים לעין. אם נעצום את עינינו, נוכל להשתחרר מן המראה שאותו אנו מזהים עם עצמנו ולהגיע לתובנה שהיא מעבר לפנים או לגוף.