רודא ריילינגר - אמן רב תחומי, שהקדיש את חייו ליצירת אמנות רצינית ואינטנסיבית לצד מחויבות חברתית רבת רבדים בחברה השיתופית של קיבוץ הזורע. פעל רבות למען חשיבותה של האמנות במרחב הציבורי ויצר יצירה פיסולית המשתלבת באורח ייחודי באדריכלות.

אופיר לוי מתהלך בשדות וביערות המקומיים, נוסע בכבישים וסורק בעינים חדות, עיני צייד, את המתרחש מסביב. הסביבה מייצרת עבורו הזדמנויות בדמות שלדים של בעלי חיים, נוצות, קוצי דורבנים, קליעי רובה ושלל פריטים נוספים, המהווים חומר גלם לעשייתו האמנותית – מסכות היברידיות, הכלאה בין מינים שונים של בעלי חיים בתוספת אובייקטים מעשה ידי אדם. מסכותיו של אופיר לוי מחברות בין חומרים לכאורה זרים, חוצות את הגבול בין טבע לתרבות ומחברות בין קצוותיו.

סומקשי סינג יוצרת גנים אניגמטיים הבנויים מדימויי צמחים אווריריים רקומים בחוטים לבנים דקיקים ומהקרנת אנימציה על מסכים. במיצב "תרשים ללפני ואחרי", מסתובב המבקר במעין גן של רוחות, בינות צמחים לבנים שנוצרו בטכניקות מסורתיות של רקמה ותחרה. אך בשעה שבמעשה הרקמה הדימוי נקשר פשוטו כמשמעו למצע עליו הוא נמצא, הרי שכאן פורמת סינג את פני השטח ומשאירה את הדימוי עצמו מרחף, כרישומי חוטים חסרי בסיס שצומצמו למהות שטוחה ולבנה, כזיכרונות של גנים.

אוסף המוזיאון התעשר בכלי הפולחן הזואומורפיים בזכותם של חברי קיבוץ הזורע שהגיעו אף הם לאיראן בתקופה זו כיועצים חקלאיים וניצלו את ההזדמנות לרכוש עבור המוזיאון היקר ללבם חפצי אמנות פרסיים. המיצב של גלזברג מתייחס לכלי הפולחן הללו ולגנים פרסיים.

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

בפעם הראשונה תוצג במוזיאון וילפריד תערוכה של אמן ויאטנמי עכשווי, במסגרת שהות אמן (רזידנסי) בשיתוף המכון לאמנות במכללת אורנים. בוי קונג קאהן (Bui Cong Khan ) הוא אמן רב תחומי, אשר זכה להכרה בינלאומית החל משנות ה-90. עבודותיו מתייחסות להיסטוריה הטעונה והמורכבת של ויאטנם, תוך שהוא עושה שימוש בטכניקות ומוטיבים מסורתיים, אשר לתוכן הוא שותל שאלות המתייחסות אל המציאות העכשווית.

התערוכה שוליים רחבים נפתחת במועד ציון עשרים וחמש שנים לכינון יחסים דיפלומטיים בין סין לישראל. במוקד התערוכה ניצבים היחסים בין פריפריה למרכז. בעשורים האחרונים מתרחש בסין מעבר מואץ מאזורי השוליים אל מרכזי הערים הגדולות. בעידן של תהליכי עיור כבירים לצד עליית ניאו-קפיטליזם תחת ממשל המפלגה הקומוניסטית, מי שיש לאל ידו לנצל את ההזדמנויות שמזמנים החיים בעיר, בונה לעצמו חיים חדשים, שלא יכול היה לבנות במקום אחר.

אתי עמרם, אמנית בת קיבוץ דליה, מציגה בתערוכה זו מקבץ עבודות מחמש השנים האחרונות. זה מכבר סיימה עמרם את תפקידה כאוצרת הגלריה לשלום בגבעת חביבה, שבו כיהנה במשך עשרים שנה. לאורך כל השנים, המשיכה לעסוק בציור ורישום ככלי הביטוי העיקרי שלה. המצע שבו בחרה עמרם לעבודותיה החדשות הוא לוח ברזל – לכאורה, חומר חזק ועמיד אך למעשה, הייתה זו דווקא החלודה, נקודת התורפה שלו, שמשכה אותה אליו.

עבודותיה של קימיקו יושידה מציגות קשת אינסופית של זהויות. אף שבכל התצלומים מופיעות פניה, העבודות אינן עוסקות בדיוקן עצמי. את תהליך הצילום היא מכנה "טקס היעלמות". הצילום עבורה הוא מופע, שאליו היא מתכוננת במשך זמן ממושך: צובעת את פניה ואת גופה בצבע הרקע והופכת אותם למרחב התרחשות מהפנט, שבמהלכו היא לובשת ופושטת צורה, צבע וזהות באמצעות פריטים ואביזרי לבוש, המשנים את ייעודם ומדגישים את היעלמותה אל תוכם

השמלות שיצרה דונסקי עבור מופעי הבוטו שלה הן ביטוי לזהויות מרובות המופיעות גם בציוריה. באחד המופעים שיצרה, השמלה, תלויה שמלה אדומה גדולה במרכז החלל. כל רקדן נכנס אל תוך החלל שמייצרת השמלה, מבטא את השינוי שהיא מחוללת בו ויוצא מתוכה. כך הופכת השמלה למרחב של התהוות ושל שינוי. באחד מרגעי השיא במופע מתגלה דונסקי עצמה מתחת לשולי השמלה שהתרוממו, מתנדנדת על נדנדה, וכמו נולדת מתוכה. השמלה, לדידה, היא הזמנה למפגש עם דמות לא-נודעת, ישות שנוכחותה עדיין מהדהדת בתוכה; "השמלה", היא אומרת, "זוכרת את זו שהלכה...".

"כיצד נראו פניך לפני שנולדת?", שאל מורה הזן את תלמידו. על פי הדרך הזן-בודהיסטית, ההתבוננות פנימה מתחילה בתשומת לב לגוף, אך היא מתרחבת ומתפשטת מעבר לגבולותיו המוכרים הנראים לעין. אם נעצום את עינינו, נוכל להשתחרר מן המראה שאותו אנו מזהים עם עצמנו ולהגיע לתובנה שהיא מעבר לפנים או לגוף.

פני הס יסעור היא יוצרת רב-תחומית שהציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. בתערוכה הנוכחית Mapping of countries yet to come", היא מציגה מיצב ובו שני חלקים: בראשון מוקרנים צללי רשתות 'מפות מנטליות' על גבי מחיצה מבד שקוף למחצה ויוצרים על גביה נוף המזכיר ציורי דיו סיניים. בחלק השני יוצרת יסעור מיצב שנראה כ"חדר מפות", ובו "קרטוגרפיות" -ציורי מפות בהשראת קרטוגרפיה סינית עתיקה. ווידאו של נוף המוקרן על המפות דרך חללים פנימיים של ארוניות. יסעור יוצרת מפות תודעה שמייצגות מכלול התנסויות, עקבות של פעולות, דימויים וטקסטים אשר נמצאים בתהליך מתמיד של היווצרות.

ליאת לבני, אמנית צעירה בוגרת תואר שני בבצלאל בתערוכת יחיד מוזאלית ראשונה, שואבת את השראתה מחומרים ונופים מקומיים ומחברת אותם לאמנות המזרח, אליה נחשפה בתכניות שהות אמן באסיה. בתערוכה יוצגו עבודות חדשות הכוללות אובייקטים שאספה במזרח, ועליהם ציורים הקשורים לנוף המקומי וכן פסלים ותבליטים. דרך העבודות בוחנת לבני את היחס בין הקיבוץ וערכיו אל האמנות והתרבות ככלל, ואת הקשר בין קיבוץ הזורע, בו שוכן מוזאון וילפריד לבין אמנות המזרח המוצגת במוזאון בפרט. עבודותיה של לבני משלבות בתוכן אסתטיקה מוקפדת, עדינות ורגישות רבה לחומרים ועם זאת חשיבה חקרנית ורצון להתחקות אחר הרציונל העומד מאחורי רעיונות ותהליכים הקשורים למקום ולזמן.

במעבר בין נוף למיפוי ובין נקודות מבט משתנות במרחב עוסקת גם התערוכה 'מנגד' של ליהי תורג'מן, בוגרת תואר שני בבצלאל. שם התערוכה לקוח משירה של רחל 'מנגד', המתייחס לגעגוע המתמיד לארץ המובטחת. תורג'מן מתמקדת במושג ה'גבול' כקו שרירותי המפריד בין עמים וארצות. בסדרת רישומים קטנים בגרפיט המתבססים על גבולות בארץ, וגם בעבודות מופשטות, גדולות ממדים המחולקות לגריד קבוע בדומה למפה. פני השטח של הציורים נושאים עליהם כתמים ושריטות. זהו לא רק ייצוג שרירותי של גבולות ואזורים חצויים, אלא ביטוי לעקבותיו הנפשיים של קיום בצילו של סכסוך מתמשך על אדמה ועל מקום.

תיאטרון האבסורד של ראובן קופרמן מציג סצנות גרוטסקיות שבהן הכל אפשרי. אופיין הקולאז'יסטי של שתי הסדרות המוצגות בתערוכה זו הוא פרי שיטוטיו האמנותיים ביפן ובסין, שהחלו ב-2007. ההרפתקה נולדה בעצם מחיבתו של קופרמן לקעקועים יפניים, שהובילה אותו למקורות השראה מפתיעים: מצד אחד הדפסי עץ יפניים מהמאה ה-19 ומצד שני היאקוזה - אנשי המאפיה היפנית שגופם מעוטר לראווה לכל אורכו. הניגוד והחיבור בין אמנות לתרבות פופולרית היוו נקודת מוצא לסדרת העבודות "מיתולוגיות חדשות" (2011-2007). לעומת הסגנון הריאליסטי החודרני שאפיין את הדיוקנאות שצייר קודם לכן, בחר קופרמן לתאר בסדרה זו מקבץ דמויות בדויות המתאפיינות בהשטחה ובמרקמים מסוגננים.

האמנות העממית תיאטרון הצלליות הסיני החלה את דרכה, ככל הנראה במאה השישית (שושלת טאנג), כאמצעי יעיל להפצת אגדות דתיות, מעשיות, עלילות היסטוריות וערכי צדק ומוסר. עיצוב הצלליות, העשויות מעור צבוע, הגיע עם השנים לרמה גבוהה במיוחד במורכבות החיתוך, בעדינותו ובססגוניותו והתפתח לרפרטואר דמויות ותפאורות מרשים ומרהיב ביופיו. עם השינויים הדרמטיים שעברה סין במאה העשרים –שינויים אידיאולוגיים, טכנולוגיים ותרבותיים – דעכה אמנות זו וכמעט הפכה לנחלת העבר. היא נשתמרה בעיקר הודות לאספנים כמו ריצ'רד הרדימן, אשר פריטים מאוסף תיאטרון הצלליות שלו מוצגים בתערוכה.

תערוכה זו מתבססת על רשמי המפגש של רפי מינץ עם יפן בת זמננו מול יפן שצייר בדמיונו. בסתיו 2014 נסע מינץ ליפן לתכנית שהות אמן בְּסֶטו – מרכז חשוב לקדרות ביפן – שם יצר והציג פסלי חרס מצוירים המשרטטים קווים לדמותם של אנשים שפגש. מינץ נמשך לאמנות יפן עוד מימי לימודיו בבצלאל, אמנות המייצגת עבורו את השילוב בין השאיפה לשלמות ולמיומנות גבוהה לבין חופש וזרימה. גישה זו ניכרת בתחומי האמנות בהם הוא עוסק מזה שנים רבות: קדרות, קליגרפיה והדפס.

האמנות הקוריאנית העכשווית היא כוח עולה בזירת האמנות העולמית המשלבת מלאכת אמנות דקדקנית עם חידושים מעולם האמנות והעיצוב העכשוויים. התערוכה Crafted Matter מציגה עשרים ושש עבודות של תשעה פסלים עכשוויים הפועלים בדרום קוריאה. זו התערוכה הראשונה בישראל המוקדשת כולה לפיסול קוריאני.

האמניות המשתתפות בתערוכה: אילת זר שינבוים, אתל פיסרף, גילית לוין רונן, ג'ין מאייר, יעל עצמוני, כוכבית בן עזרא גולדנברג, מוריה אשכנזי רוזנבלום, עופרה קוץ, עינב ברנס אליאסוב, , עירית אבא, ענת נגב, ענבר פרים, סימה לוין, רות שרייבר, רחל סטולר, רני גילת, שחף גבעון, שרון בריל, שרי מנולה שטמפלר ותמרין פולדר

האמנים המשתתפים בתערוכה: הילה סלעי,תלמה נבו, שולה ליס,סימה מאיר,אתי עמרם,מרים ביטמן, דיויד מוריס,אסף זיו,יבגניה נוביקוב,דניאל לוי,שושי חורש,דובי וייס, ירון ספיר,מתי חלילי עמי וואלך,יפית לם,אופיר לוי,עידית גולדצוויג,יונית קדוש,מיכל גרנדוס,אורה רון.

בתערוכת היחיד שלה במוזאון וילפריד ישראל מציגה מנאר זועבי שתי עבודות חדשות, מיצג וידאו ומיצב, הממשיכות לגבש את השפה הייחודית שטוותה במהלך חמש עשרה שנות יצירתה. עבודותיה נעות במרחב שבין החלל הנתון לזיכרון החבוי בו, בין לבן לשחור, במתח שבין נוכחות הגוף להעדרו. השימוש בחומרים נשיים כגון חוטי צמר וגרביונים כאמצעי לסימון טריטוריאלי אפיין רבות מעבודותיה הקודמות בהן שאלות מגדריות פוגשות תפיסות לאומיות.

עמי ואלך מגלה עולם ומלואו במראות היומיומיים שחולפים מול עינו, בחצר ביתו וקיבוצו. הסביבה הקרובה מכילה את כל ההזדמנויות והאתגרים להם הוא זקוק כצלם.