תערוכה זו מוצגת במקביל לתערוכת ציורי דיו של אמנים סינים, אבל אינה נשענת כמוה על מסורת ארוכת שנים. האמנים הישראלים, שבחרו לצייר בדיו, חופשיים לכאורה לבחור את "חוקי המשחק" כל אחד לעצמו, אך בפועל יש לדיו חוקים משלו. האמן שבוחר לצייר בדיו נדרש להיות קשוב במיוחד לתהליך היצירה. הדיו מבטא בישירות את מצב התודעה של

ציורי נוף וקליגרפיה עומדים במרכז היצירה האמנותית בסין באלף השנים האחרונות. במאות הראשונות לספירה היה הדיוקן הנושא המרכזי בציור הסיני ואילו הנוף שימש רק כרקע לדמויות. עם הזמן הפך הנוף לנושא בפני עצמו, והחל במאה ה-11 נדחק מקומם של ציורי דיוקן לטובת ציורי נוף, והם מזוהים כיום יותר מכול עם הציור הסיני.

ברגע זה אין מה שנוצר. ברגע זה אין מה שחדל. כך אין לידה ומוות שיש להביא לסיום. מכאן השלווה המוחלטת ברגע זה. למרות שזה ברגע זה, אין גבולות לרגע הזה ומכאן השמחה הנצחית.

מבטן הספינה, השטה למרחקים, אני ניבט קשוב (ישראל פנקס)1 יצירתה של נונה אורבך היא מסע שבמהלכו היא בוחנת את עקבות פעולתה בחומר, משייטת בין העולמות ונמצאת במרחב שביניהם: מרחב ההתהוות. מעדיפה להשאיר אותו פנוי ופתוח למסעות עתידיים. היא מפליגה מחופי הים התיכון בספינות פיניקיות של יורדי הים הנועזים אל מחוזות בלתי נודעים, שטה מתרבויות עתיקות אל נוכחות הרגע. משרטטת את דרכה בזהירות, מתווה סימנים בתוך השקט עד כי הדרך וההולכת בה אחת הן.

ב-18 למרץ 2009 הלכה לעולמה שושנה הימן. ב-2 למאי 2009 תתקיים פתיחה של שתי תערוכות, פרי שיתוף פעולה בין מוזיאון הכט ומוזיאון וילפריד ישראל אשר יחד מציגות את מכלול יצירותיה של הימן, מפיסול ורישום אינטימי בשנות ה-50 ועד לפיסול מונומנטלי וציור על בדי ענק בשני העשורים האחרונים.

ענת בגר גרה בתוך כחול. היא נולדה במושב דור, חמש דקות ברגל אל הים, כל יום כמעט. ביתה צבוע כחול-סגלגל שנמוג אל הרקיע. בזיכרונה שמורים חלונות בתי השכנים הערבים צבועים תכלת "נגד עין הרע", ובכלי החומר שלה מוטבעת זכוכית כחלחלה כקמיע. יצירותיה של ענת בציור ובחומר הן תהליך ריפוי אישי ושבטי, שנועד לאחד ניגודים ולחבר בין השברים בעולמנו.

בתערוכה זו מתקיים שיח ללא מילים בחומר הקדום ביותר ממנו יצר האדם את דמותו ואת צלם אלוהיו. זהו שיח של שני אמנים בני זמננו, מרק יודל ויפעה אדיר, עם תרבויות שנעלמו מעל פני האדמה והותירו אחריהן חרסים, צלמיות ודמויות אלים. צלמיות אלה שימשו לפולחן והן נעדרות זהות אישית. יש בהן ריכוז והפשטה של הוויה שהיא מעבר לעולם החושים.

מרבית הפסלים ההודיים המוצגים במוזיאונים נוצרו כאובייקטים של פולחן דתי. חלקם הם שרידים מעיטורו הפיסולי של המקדש ההינדואיסטי עצמו, והקדושים ביותר נועדו לחלל הסגור והחשוך של קודש הקודשים (garbhagriha). אחרים הוצגו על מזבחות או הובלו על מרכבות (rathas) בפסטיבלים, וחלק מהמיניאטורות נקנו על ידי מאמינים לצורכי פולחן (puja) ביתי ונסיעות. בכל ההקשרים המקוריים הללו טופלו הפסלים כאילו הם יצורים חיים בעלי צרכים גופניים ונפשיים. גם היום אפשר לראות את המאמינים מדי יום ביומו באים להעיר בבוקר את האל בהתגלמותו הפיסולית, רוחצים ומלבישים אותו, מביאים לו מנחות ודברי מאכל, מהללים אותו ומבצעים סביבו מיני טקסים.

"מלח הארץ" הוא ביטוי המתאר אנשי חזון ומעש כאחד, שורשיים ומחוברים לאדמה. אנשים שאיכותם הגבוהה תורמת לחברה כפי שקמצוץ מלח מיטיב את טעמו של התבשיל. למרות שמקורו של הביטוי בברית החדשה¹, הוא החל רווח במקומותינו החל בשלהי המאה העשרים ויוחס בדרך כלל לאנשי יחידות מובחרות שאינם נרתעים ממשימות המסכנות את חייהם, או לילידי קיבוצים ומושבים היודעים עבודה קשה ומאמץ מהם, מכירים את שבילי הארץ ונופיה, חורשים את אדמתה וקוצרים את תבואתה. כיום בעידן שבו מתנפצים המיתוסים ותוקפן של האידאולוגיות שהובילו אותנו עומד למבחן העתים, כדאי לשוב ולהתבונן באופן תיאורם של האנשים שבשבילם הקשר עם הארץ והתרומה לחברה הישראלית הנם ערך מנחה ומגבש זהות.

צילומיה של נעמי צור, נלקחו מבעד לחלון מכוניתה, תוך כדי נסיעה חולפת, חוזרת ונשנית, ברחוב הרצ בחיפה. נעמי ילידת העיר זוכרת את הזמנים בהם הרחוב, הנקרא על שמו של חוזה המדינה, היה רחוב מרכזי וסימל יוקרה והדר. השתנו הזמנים ויחד עמם השתנה הנוף האנושי והשתנו פני הרחוב: היום שוקק הרחוב בני אדם, רובם עולים חדשים, עומסים שקיות כבדות, מלאות בגורל חייהם....

התערוכה עוסקת בקנפליקט הנובע מעצם זהותה של האמנית והקשר שלה למקום, לזמן ולזיכרון. שפתה המטפורית מתבססת על קודים מוסכמים וסמלים מסורתיים ואוניברסאליים כאחד. הלחם מבטא דרך כל החושים, מגוון אינסופי של משמעויות, בהן היא עושה שימוש כדי לגעת בנו ב"בטן" תרתי משמע.התערוכה "פת יומנו" כאובייקט פיסולי קרמי מייצגת את הבחירה בחיים, בהמשכיות, במבט לעתיד ובתקווה.

בתערוכה זו מוצג מבחר מתוך מאות רבות של עבודות אשר ברכה גיא יצרה במשך עשרות שנים של עבודה שופעת ופורייה. המאפיין העיקרי בעבודותיה של ברכה גיא הוא חקר וניסוי בלתי פוסק של טכנולוגיות עתיקות יומין המאפשרות גיוון וצביעה של יריעות טקסטיליות ואחרות ? הבאטיק על נגזרותיו.

לבוש יפני מסורתי מיצירות ואוסף האמנית טאיקו קושידה אליאש אוצר: עודד אברמובסקי הפקה: המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ע"ש יחיאל נהרי-רמת גן בשיתוף עם שגרירות יפן בישראל

ציוריה של רנה בקין מתפענחים לאט .יש בהם את אותה יכולת אנושית מרתקת להסוות את עצמם ,להתגנדר ולפתות ,אולי בכדי להטעות .הציור הוא עשייה של יסוי צבעוני לצורך גילוי עצמי ו"הגילוי" מתגלה ,בסופו של דבר ,כהסוואה נוספת ,כ"סיפור כיסוי" ,כזהות מושאלת או נכספת ,כמסכה ."מסתירה ומגלה ,מחביאה וחושפת [...] המסכים סוככים ,מכסים ,חושפים" ,אומרת רנה בקין ומודה "קשה לי עם המסווה והמסכה וקשה לי בלעדיהם [...] הפיתוי לכסות ולחשוף-משגע".

מסע מדיטטיבי מאמנות מזרח אסיה לאמנות בת זמננו כאן ועכשיו, אוצרת התערוכה: שיר מלר- ימגוצ'י

אימרות התערוכה מזמנת ומפגישה שני האמנים שלא נדברו ולא נודעו זה לזו לפני כן, שניהם שואבים את השראתם מהתרבות שהביאו הוריהם מארץ מוצאם – תימן. שניהם משתמשים במוטיבים מהפולקלור התימני ובעיקר בסמלים של יצירת התכשיטים ואומנויות ההטלאה והרקמה. עם העלייה הגדולה של יהודי תימן התוודעה החברה הישראלית למסורת המופלאה של היצירה החומרית התימנית, ההתפעלות מהשפע והייחוד הביאה לניכוס מסורת זו כחלק מתרבות ישאלית אותנטית. הוקמו סדנאות למלאכות הטקסטיל והתכשיטים, למטרות מסחריות, ומוטיבים ועיצובים תימניים שולבו בחפצי חן שנמכרו בעיקר לתיירים. החברה הישראלית אימצה את התרבות הזאת מתוך עמדה של פטרונות ולא מתוך תחושה שתרבות זו היא חלק מהווייתה.

המנדלה היא ציור של מעגל מקודש שמקורו בהודו. המנדלה יוצרת איזון פנימי וריכוז עמוק והיא נועדה להנחות את המתבונן לגעת במהות בזמן המדיטציה. בתערוכה מוצגות מנדלות וטנקות מאוסף המוזיאון שמקורן בבודהיזם הטיבטי. הצופה יוכל לעמוד מקרוב על עולם הסמלים והמשמעויות שאצור בתוך המנדלות הבודהיסטיות ולהכיר את תהליך יצירתה של מנדלת החול במסורת הטיבטית. המבקרים יוזמנו ליצור מנדלות חול בהשראתה ולתרגל ריכוז ושקט פנימי.