כבר במהלך המאה ה-19 נוצרו אוספים חשובים של אמנות זו, בארצות הברית במיוחד, ואלה שימשו בסיס להקמתן של מחלקות לאמנות אסיה במיטב המוזיאונים בעולם. תרבויות העבר של אסיה שבו גם את לבו של וילפריד ישראל, סוחר ונדבן יהודי, שפעל רבות להצלת יהודים באירופה בעת השלטון הנאצי.

ישראל, אסתטיקן ובעל ידע מעמיק באמנות, בחר בקפידה לאוספו פריטים מתחומים שונים מאמנות המזרח הקדום ואסיה. פסלים, חפצי נוי ופולחן מסין, תאילנד, קמבודיה, הודו ונפאל פארו את ביתו שבברלין. ישראל תכנן לעבור לגור בקיבוץ הזורע ולהקים בו משכן לאוסף האמנות שלו. רעיון זה משקף את תפיסת העולם שאפיינה רבים מבני דורו, המשלבת בין ציונות וחלוציות לבין אהבת התרבות. כשנפתח מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח ב-1951 בקיבוץ הזורע, היה זה המוזיאון הראשון בארץ שהציג אמנות ממזרח אסיה. האוסף המובחר של פריטים, שקיבץ ישראל בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, שימש בסיס לאוסף המוזיאון. במהלך השנים נוספו לאוסף חפצים שונים, ואף אוספים שלמים שתרמו אספנים מהארץ ומחו"ל.

האוסף מייצג זרמים מרכזיים בתרבויות השונות של מזרח אסיה: כלי ברונזה פולחניים מסין – הכלים המוקדמים ביותר– שנועדו לשימוש בפולחן האבות הקדומים שזכו למעמד של אלים בסין הקדומה; פסלי בודהה מאזור גנדהרה שבגבול פקיסטן-אפגניסטן, שנוצרו בהשפעת הפיסול היווני הקלאסי; כלי קרמיקה המייצגים סגנונות שונים בתולדות הקרמיקה והחרסינה בסין; פסלי אבן, שרידים מממלכת קמר הקמבודית; כמו גם פסלי אבן וברונזה מאזורים שונים בסין, הודו, נפאל ותאילנד.

רוב הפריטים, למעט כלי הקרמיקה והציורים הסיניים, הם בעלי הקשר דתי. הדתות השונות השתלבו באופן הדוק במרקם החיים של תרבויות אסיה, עד כי לא נותר כמעט מקום ליצירה אמנותית חילונית במהותה. שתי הדתות העיקריות הבאות לידי ביטוי במוצגים הן ההינדואיזם והבודהיזם. לשתיהן הייתה השפעה מכרעת על התרבות במזרח אסיה, אף כי לסין לא הגיע ההינדואיזם כלל וגם הבודהיזם זכה בה למעמד הגמוני לתקופה קצרה בלבד. בפסלים המוקדמים מהודו ניתן לראות דמויות בודהיסטיות, ואילו המאוחרים יותר הם כולם הינדואיסטיים, ביטוי להיעלמותו של הבודהיזם מהודו, למעט בכמה מרכזים בצפון. הפסלים ממלכת קמר הקמבודית מייצגים דמויות בודהיסטיות, אף כי ההינדואיזם היה הדת השלטת בממלכה ברוב שנות קיומה. בתקופות מסוימות החליף הבודהיזם את ההינדואיזם כדת מדינה, והפסלים שבאוסף נוצרו ככל הנראה בתקופות אלה.

כל פריט מפריטי האוסף מספר את סיפורן של התקופה והתרבות שבהן נוצר. הרקע ההיסטורי, התרבותי והדתי של המוצגים תורם להבנתם, אולם אמות המידה הערכיות ואסתטיות שלנו שונות מאלה שהיו נהוגות בעת יצירתם. מרחק הזמן והפער התרבותי מותירים בידינו את כלי ההתבוננות המודרנית בלבד, אבל גם במבט זה, יופיים וקסמם של החפצים עומד בעינו.

 

 

כבר במהלך המאה ה-19 נוצרו אוספים חשובים של אמנות זו, בארצות הברית במיוחד, ואלה שימשו בסיס להקמתן של מחלקות לאמנות אסיה במיטב המוזיאונים בעולם. תרבויות העבר של אסיה שבו גם את לבו של וילפריד ישראל, סוחר ונדבן יהודי, שפעל רבות להצלת יהודים באירופה בעת השלטון הנאצי.

כבר במהלך המאה ה-19 נוצרו אוספים חשובים של אמנות זו, בארצות הברית במיוחד, ואלה שימשו בסיס להקמתן של מחלקות לאמנות אסיה במיטב המוזיאונים בעולם. תרבויות העבר של אסיה שבו גם את לבו של וילפריד ישראל, סוחר ונדבן יהודי, שפעל רבות להצלת יהודים באירופה בעת השלטון הנאצי.

אוסף הפריטים מיפן וקוריאה הוא מצומצם ביותר ומכיל פריטים מועטים. * קוצוקות יפניות - קוצוקה היא ידית קטנה שנשמרה בכיס בצד האחורי של נדן החרב הגדולה יותר, והיא חלק ממערכת החרב. הקוצוקות שבאוסף המוזאון הן מהמאה ה-19 לספירה והן עשויות מתרכובות של מתכות שונות ביציקה: בדיל ועופרת, נחושת וכסף, נחושת ובדיל, פליז, על כולן עיטורים תבליטיים בדגמים שונים: צמחים, בעלי-חיים, דרקונים, חלקם בציפוי כסף או זהב.

* קרמיקה מתאילנד – באתר הארכיאולוגי באן-צ'יאנג שבצפון תאילנד התגלו כלי קרמיקה רבים מן השנים 25-3500 לפנה"ס. הכלים יוצרו מחרס ועוטרו בקווים חומים-אדמדמים, בצורות גיאומטריות שונות וללא זיגוג. בנוסף נמצאו גם אביזרי פולחן רבים, דמויות של חיות, חרוזים ועוד. העיטור המוקפד והיעדר סימני בלייה מעוררים את ההשערה שכלים אלו שימשו להגשת מנחות בפולחן.

ממלכת פרס היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה, בגלגולה המודרני היא מוכרת בשם איראן. במהלך הדורות, לסירוגין, שלטה הממלכה על אזורים נרחבים: ממסופוטמיה במערב ועד אפגניסטן והודו במזרח, מהמפרץ הפרסי ועד הים הכספי. לאורך כל התקופות ידעה להכיל את תרבותם של העמים הנכבשים על ידה ואף לספוג אותה לתוכם.

באוסף המוזאון פסלי חרס וטרקוטה רבים. פסלוני הטרקוטה היו פופולריים בעת העתיקה ביוון ומושבותיה והם שונים בגודלם ובעיצובם. הם נמצאו לעיתים קרובות במקדשים דתיים, בקברים ובמקדשים ביתיים, ולכן מזוהים בדרך כלל כמנחות. היוונים הקדמונים החלו לייצר פסלוני חרס קטנים בצורת בני אדם ובעלי חיים כבר בתקופה הניאוליתית (6,000-3,000 לפנה"ס). בתקופות אלו הם היו מוצקים ושטוחים כמעט דו ממדיים. גוף דמוי לוח בעל שתי זרועות קצרות, הצוואר דמוי הלוח משתרע ישר כלפי מעלה מהכתפיים. לראש עומק גדול יותר מהגוף ונמתח לאחור כלפי מעלה, ומסתיים בכובע שטוח (פולוס) האף בולט והעיניים מסומנות על ידי בליטות קטנות משני צידי האף (שהוא מעין צביטה בחרס), וחזותיהם של הנשים היו למעשה שתי בליטות. לעיתים כדי לתת תיאור פלסטי יותר נהגו לעטר את הפסלון שנעשה מחרס בהיר בקווים כהים.

נוהגים להגדיר את תולדות מצרים העתיקה (הפרעונית) ל-30 שושלות, אותן נהוג לחלק לכ-6 תקופות עיקריות. ביניהן ישנן כאלה שלעולם לא שלטו במצרים שלטון עצמאי, ויש תקופות שהשלטון חולק בין צפון ודרום. בדת המצרית היו מספר עצום של אלים, ואלים שונים היו "אחראים לאותו עניין" אך על כל אל למלא תפקידים שונים.