תיאטרון האבסורד של ראובן קופרמן מציג סצנות גרוטסקיות שבהן הכל אפשרי. אופיין הקולאז'יסטי של שתי הסדרות המוצגות בתערוכה זו הוא פרי שיטוטיו האמנותיים ביפן ובסין, שהחלו ב-2007. ההרפתקה נולדה בעצם מחיבתו של קופרמן לקעקועים יפניים, שהובילה אותו למקורות השראה מפתיעים: מצד אחד הדפסי עץ יפניים מהמאה ה-19 ומצד שני היאקוזה - אנשי המאפיה היפנית שגופם מעוטר לראווה לכל אורכו. הניגוד והחיבור בין אמנות לתרבות פופולרית היוו נקודת מוצא לסדרת העבודות "מיתולוגיות חדשות" (2011-2007). לעומת הסגנון הריאליסטי החודרני שאפיין את הדיוקנאות שצייר קודם לכן, בחר קופרמן לתאר בסדרה זו מקבץ דמויות בדויות המתאפיינות בהשטחה ובמרקמים מסוגננים.
בעקבות שהות אמן בהאנגז'ו, סין ב-2013, אליה הוזמן, יצר קופרמן סדרה נוספת ובה תגזירים של צילומי מאכלים סיניים מפתים שהפכו לנוף, רקע לגיבורי האופרה הסינית, כשלצדם לוחמי המהפכה - המשמרות האדומים. בשתי הסדרות הוא רושם את דמויותיו בססגוניות מרשימה ומרהיבה, מעלה אותן למופע מהפנט מתוך הרקע הלבן בקומפוזיציות דרמטיות.
קופרמן מתייחס אל עצמו ואלינו כחוצנים המבקרים בעולמות אחרים ואלה משמשים כמראה מעוותת המשקפת אותנו ואת ההיררכיה התרבותית שיצרנו. המזרח, שנתפס כאקזוטי ואחר, הופך אצל קופרמן למקור לא אכזב למפגשים בין נרטיבים המתנגשים זה בזה, מופיעים יחד ופועלים זה על זה: כוחות של יופי עלולים להפוך לפיתוי מסוכן; אלימות בתחפושת של עוצמה וגבורה הופכת למגוחכת ולביטוי של חוסר אונים; תמימות חביבה עוטפת כוונות נסתרות.
כל דמות לקוחה מסיפור אחר שנפרם ומתחבר מחדש בעבודה רב שכבתית מטרידה ורב-משמעית. הצבתם הדרמטית של לוחמי סומו, סמוראים ושדים לצד דמויות מנגה (קומיקס יפני) ובובות צעצוע מחדדת את התחושה שמדובר במשחק שמטבעו הוא אשליה. מקורותיהם של חלק מהדימויים בהדפסי העץ היפניים המכונים אוקיו א((UKYIO-E, שמשמעו תמונות מ"העולם הצף". זהו מונח בודהיסטי שנועד להדגיש את ממד התעתוע שיש בחיים שהם בריחה מסבל ורדיפה אחרי עונג. למרות שחלק מהעבודות מכונות "טרגדיה", ההיבט הקומי שבהן אינו נופל בחשיבותו.
המראה שמתאר קופרמן כאשר הוא מביט מזרחה מכאן חוזר ומשקף את בבואתנו. הציור Kaboomki, שצויר בזמן מבצע "צוק איתן", מתאר מאבק איתנים יפני המתרחש מעל גגות עזה, ואילו בציטוט הציור הידוע של רמברנדט בתחפושת יפנית, הופך אותו קופרמן לשיעור באוטונומיה(במקום שיעור באנטומיה) והמנותח שוכב על דגל פלסטין כששדון קטן מגן על לבו. ואולי הסיפור הבדוי המתרחש לכאורה בזמן אחר ובמקום אחר הוא בעצם סיפור מוכר היטב.
שיר מלר-ימגוצ'י