נקודת המוצא לתערוכתה של שרון גלזברג הייתה כלי פולחן זואומורפיים (כלים בצורת חיה) פרסיים מהמאות ה־10-8 לפנה"ס שמצאה באוסף המוזיאון. הקשר של שרון לאיראן החל בשנות ה־70 ,כשמשפחתה הגיעה לשם במטרה להקים חווה חקלאית. לאחר שנתיים, עם פרוץ המהפכה האסלאמית ב־1979 ,הם נאלצו לעזוב. גלזברג הייתה אמנם רק בת שנתיים כשהגיעה המשפחה לאיראן, אך זיכרונותיה, הניזונים בעיקר מתמונות משפחתיות ומסיפורים ששמעה לאורך השנים, צרובים עמה.

אוסף המוזיאון התעשר בכלי הפולחן הזואומורפיים בזכותם של חברי קיבוץ הזורע שהגיעו אף הם לאיראן בתקופה זו כיועצים חקלאיים וניצלו את ההזדמנות לרכוש עבור המוזיאון היקר ללבם חפצי אמנות פרסיים. המיצב של גלזברג מתייחס לכלי הפולחן הללו ולגנים פרסיים.

בסיס המיצב מורכב מרהיטי עץ שנאספו מחברי הקיבוץ, בחלקם מתוצרת מפעל "רהיטי הזורע". בין הרהיטים הציבה גלזברג מקבצים של כלי חימר המדמים את הכלים הפרסיים מאוסף המוזיאון, בתוכם שתלה צמחים האופייניים לאזור הקיבוץ וסביבם הניחה טחב שאספה ביער הקרוב. בין לבין ניצבים מסכים עם עבודת הווידאו הרב-ערוצית "שומרי הגן", בה מצולמים חברי קיבוץ נושפים בכלים הפרסיים מאוסף המוזיאון בפעולה הנראית כאקט פולחני או כפעולת החייאה — מילולית ומטפורית. הסאונד המלווה את התערוכה מבוסס על צלילי נשיפה בכלים ונערך על־ידי חבר הקיבוץ, גל אבריאל. הוצאת הכלים ממקום אכסונם, חשיפתם והשימוש בהם מייצרים אפשרויות לנרטיבים חדשים וחיבורים בלתי צפויים בין תרבויות לזמנים ובין חוויות וזיכרונות אישיים לתפיסות קולקטיביות.