הילדה מרום- פיסול קרמי



האבן המחוספסת והגולמית, שאנו פוגשים בצד הדרך, אינה דוממת. במבט מקרוב נוכל להבחין במרקם שבו מתייחדת כל אבן. אם נחדל להביט בה כ"אבן שאין לה הופכין", נוכל להאזין להרפתקאותיה על פני האדמה, המשתקפות בפניה. חלוק הנחל, הנצרב בחום השמש בערוץ הנחל שיבש, יודע לספר על זרמים עזים של מים, שסחפו אותו בנעוריו ממרחקים ועיצבו את פניו המעוגלות. כמוהו גם סיפור חיינו רווי תהפוכות.

בסדרה של פסלים שיצרה הילדה מירום בשלוש השנים האחרונות נחשפים אט-אט ההפכים הטמונים באבן. החוסן שמקרינה האבן הקשה והסגורה כלפי חוץ, משתנה בתהליך העבודה, כאשר היא עוטה לבן ופוגשת בתוכה שקע, המזמין לחדור פנימה, אל תוככי הרכות.

אהבתה של מירום ליצירה בחומר ראשיתה בשנות העשרים שלה. לאחר שעלתה לארץ מארגנטינה, למדה בתל-חי והמשיכה את לימודיה בארצות הברית. במקביל לעבודתה בחומר עסקה כל השנים בתנועה ובצ'י קונג.

בסדרת פסלים זו בא לידי ביטוי המפגש שבין תנועה לחומר: סדקים, נזילות, שכבות שניכרים בהן עקבותיהם של תהליכים. גירוד ראשוני של פני השטח מגלה מתחת לשכבה המחוספסת שרידי זהב, המרמזים על הטמון במעמקים. מרקמים וצבעים, סדקים וכתמי אפר המופיעים על פני השטח, מספרים על תהליכים אינסופיים, המתרחשים זה מיליוני שנים מתחת לפני האדמה, תנועה פנימית מתמדת של התרכבות והתפרקות, של המסה והתלכדות.

העבודה בחומר מקרבת את מירום אל היסודות: אדמה, מים, אש ואוויר. התהליכים שאותם עוברים יסודות אלו משקפים, במידה רבה, גם את המתרחש בנפשו של האדם. תחושת היובש שבבדידות אל מול הזרימה שיש בה חיוניות, היציבות שמאפשרת האדמה אל מול התנועה במים ובאוויר, הלהט שבהתלהבות והרגיעה שבהתקררות, האש הסוחפת לתוכה ומתיכה לעומת האוויר, המאפשר שקט ומרחב פתוח.

בספרו הקדר האלמוני כותב יאנאגי, קדר יפני נודע, כי כאשר המרקם, הנוצר במכוון, מבטא את חוקי הטבע במלוא עצמתם, יש בכך ביטוי לענוות היוצר ולהכרה בחופש היצירה שלו הוא שותף.

יכולתם של כוחות הטבע לפעול את פעולתם ביצירתה של מירום מתאפשרת הודות לחומרים הטבעיים שאותם היא מחדירה לחומר במהלך העבודה ולטכניקת ה"סאגר", שבה היא בוחרת עבור תהליך השרפה של סדרת האבנים. הפסל נשרף בתוך מְכל, מוקף בחומרים טבעיים שונים המתרכבים עִמו ויוצרים מרקמים מופלאים. טכניקת הסאגר, שמקורה במזרח הרחוק, נועדה לשמור על הכלי מפני השפעות בלתי רצויות של האש הפתוחה ושל האפר. מירום משתמשת בה דווקא על מנת להעצים את השפעות החומרים האורגניים, וכך מביאה אל יצירתה את היופי שבמקרי ובחד-פעמי, בתהליך ובתוצאה גם יחד. "לא אני שולטת ולא האש, אלא הדיאלוג בינינו. אני נותנת לדברים לקרות", אומרת מירום.

יצירתה של מירום מושפעת בבירור מתפישות אסתטיות ומטכניקות יפניות, סיניות וקוריאניות. בשנת 1999 נסעה ליפן לבקר בכפרי קדרים. ב-2004 הוזמנה לסין כאמנית אורחת, ושם החלה ליצור את סדרת האבנים, שבה השתמשה לראשונה בפורצלן, חומר שעבורה היה מזוהה עד אז עם העידון הסיני של ספלי תה דקיקים. במיצב מעגל אבנים שיצרה בסין, שילבה מירום לראשונה בין החספוס הגולמי לבין זיגוג הפורצלן המעודן. הזיגוג הלבן, שכמותו כשלג הנמס בהדרגה, נחשף והדגיש את שולי האבן שמתחתיו.

בסדרת האבנים המוצגות בתערוכה זו מתרחש בהדרגה המעבר מאבן למכל, מצורה סגורה לצורה פתוחה. השקע שבאבן מעמיק והופך לגומחה שנקווים בה מים, עד שהוא פורץ מן הצד האחר והופך לפתח מעוגל, המאפשר להתבונן דרכו, מחבר בין פנים לחוץ. המהות המתגלה מבעד לציפוי, מעבר לציפיות, משתנה ללא הרף. אחדוּת ההפכים היא היופי שבקבלת הניגוד כמשלים ותפישת כל הדברים כשלובים זה בזה.

שיר מלר-ימגוצ'י