ציורי נוף וקליגרפיה עומדים במרכז היצירה האמנותית בסין באלף השנים האחרונות. במאות הראשונות לספירה היה הדיוקן הנושא המרכזי בציור הסיני ואילו הנוף שימש רק כרקע לדמויות. עם הזמן הפך הנוף לנושא בפני עצמו, והחל במאה ה-11 נדחק מקומם של ציורי דיוקן לטובת ציורי נוף, והם מזוהים כיום יותר מכול עם הציור הסיני.

במקביל להתפתחות ציורי הנוף התפתחו גם תיאוריות אסתטיות, שלפיהן הציור אינו העתק של הדימוי שאותו הוא מייצג אלא תיאור המבטא התבוננות בנושא מסוים מזוויות שונות ובזמנים שונים. הציור משקף את התבוננותו של האמן ביצירות מופת מן העבר, שעסקו גם הן באותו דימוי, ואת תחושותיו של האמן המתבונן. אמן איכותי יוצר דרך ביטוי חדשה, שיש בה משום תמצית של כל הידע שרכש והחוויות שהתנסה בהן.

גישה זו לגבי היצירה האמנותית צמחה בקרב שכבת המלומדים בסין, שהיו בעלי השכלה רחבה ושאפו להגיע לרמה מוסרית גבוהה. המלומדים ראו באמנות אמצעי לפיתוח הרוח והנפש, ומכאן התפתחה התפיסה הרואה ביצירת האמנות ביטוי לנפשו האמיתית של האמן וגשר בין עולם הרוח לבין העולם הגשמי. רעיון זה, המכונה בסינית "סְיֶה יִי", מוסיף ממד רוחני למעשה היצירה ולציור עצמו.

האמנים-המלומדים שילבו בין קליגרפיה לציור. הם פיתחו סגנון של ציורי נוף וציורי פרחים וציפורים, ששאב מן הקליגרפיה את הצמצום וההקפדה והתמקד במשיכות מכחול, שבאמצעותן בונה האמן תמונה שלמה. הם התנסו בשיטות חדשות של שימוש בדיו ובמכחול והדגישו בעבודתם את תחושת החיוניות של הנוף או הדימוי. השליטה במכחול, בכמות הדיו, באיכות הנייר וביחסים ביניהם מאפשרת לכל אמן לפתח דרכי ביטוי ייחודיות לו. הישגיהם של אמנים אלה השפיעו רבות על התפתחות אמצעי ההבעה של הציור הסיני ועל האסתטיקה שלו, כמו גם על החשיבה האסתטית הביקורתית.

המפגש עם האמנות המערבית במאה ה-19השפיע על האמנות הסינית מבחינה טכנית ורעיונית. הגיוון והחדשנות אפיינו אמנם את ציורי הדיו הסיניים לאורך ההיסטוריה, אבל המפגש עם האמנות המערבית הרחיב את מגוון אפשרויות הביטוי והביא ליצירת סגנונות חדשים בציור הסיני במאה ה-20.

התערוכה באדיבות:
הסוכנות הסינית לתערוכות בינלאומיות
המחלקה לקשרים תרבותיים חיצוניים במשרד התרבות, סין