תערוכת מחווה לגבריאל מענית
"מלח הארץ" הוא ביטוי המתאר אנשי חזון ומעש כאחד, שורשיים ומחוברים לאדמה. אנשים שאיכותם הגבוהה תורמת לחברה כפי שקמצוץ מלח מיטיב את טעמו של התבשיל. למרות שמקורו של הביטוי בברית החדשה¹, הוא החל רווח במקומותינו החל בשלהי המאה העשרים ויוחס בדרך כלל לאנשי יחידות מובחרות שאינם נרתעים ממשימות המסכנות את חייהם, או לילידי קיבוצים ומושבים היודעים עבודה קשה ומאמץ מהם, מכירים את שבילי הארץ ונופיה, חורשים את אדמתה וקוצרים את תבואתה. כיום בעידן שבו מתנפצים המיתוסים ותוקפן של האידאולוגיות שהובילו אותנו עומד למבחן העתים, כדאי לשוב ולהתבונן באופן תיאורם של האנשים שבשבילם הקשר עם הארץ והתרומה לחברה הישראלית הנם ערך מנחה ומגבש זהות.
התערוכה "מלח הארץ" נערכת כמחווה לגבריאל מענית, שכיהן כאוצר המוזיאון במשך 39 שנים. מוזיאון וילפריד ישראל הוא בין המוזיאונים הראשונים לאמנות שהוקמו בארץ. ב-1947 הונחה אבן הפינה וב-1951 נפתח המוזיאון לקהל. אוסף אמנות המזרח הרחוק נתרם על ידי וילפריד ישראל, והמבנה תוכנן על ידי ויינטרוב ומנספלד – שתכנן גם את מוזיאון ישראל. אין זה מובן מאליו שבחברה הקיבוצית שנאבקה על קיומה באותם ימים, נוסד ופעל מוזיאון לאמנות על ידי חברי הקיבוץ שעבדו בו בהתנדבות. מוזיאון זה, כמו מוזיאונים נוספים בקיבוצים, מהווה עדות לצורך של החברה הקיבוצית במרכז תרבותי שיזין אותה ויעשיר את עולמה הרוחני. מפתיחת המוזיאון ועד היום הוצגו בו למעלה מארבע מאות תערוכות שמתוכן אצר מענית כמאתיים שבעים תערוכות.
האמנים שמשתתפים בתערוכה משקפים את בחירותיו של מענית. הוא הביא לפריפריה אמנים מהשורה הראשונה: נחום גוטמן, אברהם אופק, יעקב שטיינהרט, הרמן שטרוק, רודי להמן ועוד. כן הציג אמנים שהייתה זו תערוכתם המוזיאלית הראשונה ומאז פילסו את דרכם בשדה האמנות. הערכתו הרבה של מענית למלאכת כפיים ואומנויות (crafts), באה לידי ביטוי בשישים ושש תערוכות שאצר לאמני טקסטיל, נייר, מתכת, זכוכית, אמייל, קרמיקה ועור. מענית כאוצר היה שותף מלא לכל היבטי התערוכה, מבחירת היצירות והקונספט ועד לעיצוב אמצעי התצוגה ובנייתם במו ידיו.
התערוכה מציגה כשמונים אמנים, מתוך האמנים הרבים שהשתתפו בתערוכותיו של מענית, אשר מציגים מאפייני זהות של אדם, נוף וחברה בישראל במגוון טכניקות וסגנונות אמנותיים. זוהי מעין פגישת מחזור המאפשרת הצצה להוויה הישראלית מנקודת מבטו האישית של כל אמן. נקודות ההשקה המחברות ביניהם מגלות דימויים משותפים שנושאים אותנו אל רבדים עמוקים יותר בתודעה הקולקטיבית. האם הספקנו ליצור דמויות מיתולוגיות - אידאל ישראלי?
"על גבעות הגליל גדל דור חדש – אולי זרע עם חדש... אנשים חזקים ואמיצים. יושבי כרכים היו כל אלה לפנים... אולם הם מצאו את הדרך לשוב אל האדמה ,אם כל חי... כי על כן שורשם מאדמת מולדת יינק, כי על כן דור חופשים, דור אדונים הם הצועדים בבטחה על אדמתם הם..."² (אופנהיימר)
בחלק הראשון של התערוכה דימויי נוף ארצישראלי בעלי משמעות סמלית: שמש בוהקת, עצי זית עתיקים וברושים, חלוצים ואנשי חזון, אנשי אדמה ועמל. יצירות שיש בהן געגוע לקשר עם האדמה, ערכי העבודה ותחושת השתרשות שחוו הראשונים בידיעת הארץ הלכה למעשה. דמות החלוץ הישראלי החדש כהמשך ישיר לעברי התנכ"י הקדום מתנסחת על ידי מוטיבים מזרחיים אצל אמנים כגוטמן, שטיינהרט ושטרוק.
מאוחר יותר התחלף דימוי החלוץ בדימוי הצבר אשר נולד בארץ ועבורו המולדת היא מציאות ולא געגוע רחוק. "הצבר העליון... אין בו פחד, חולשה ומורך לב; אין בו גלותיות, הוא יליד הארץ, פרייה של תקוות דורות"³ (אמנון רובינשטיין)
החלק השני של התערוכה מבקש לבדוק מה עלה בגורלו של הצבר שתקוות כה רבות תלו בו, מדובר בדור הביניים של המדינה, שנולד איתה או מעט לפניה, ספג מהוריו את מוראות השואה וחש צורך נואש ליצור מציאות חזקה כאן כאנטיתזה לחולשתם שם. הכוח שנדרש מאותו ישראלי חדש כדי לגבור על אויביו, הפך לתכונה בולטת בדיוקן הישראלי – הכוחניות (ראה עבודתה של רות שלוס, "מאצ'ו").
אחד הייצוגים של החברה הישראלית בתערוכה הוא דימוי הקבוצה המאפיין בעיקר את ההתיישבות העובדת ומסמל את עוצמתה של האידאולוגיה הסוציאליסטית. בשנות העשרים והשלושים התחזק מעמדו של הקיבוץ וליכד את חבריו סביב האמונה בדרך. בחלק מהיצירות מופיעים דימויים של ישות חברתית מלוכדת הפוסעת כאיש אחד בראש מורם. המראה המאחד אותם רב מהמייחד כל דמות בנפרד. כיום, כשהחזון המלכד מתפורר, האם תמשיך הקבוצה בדרכה המשותפת?
בעקבות המלחמה והמחיר שגבתה מופיעים באמנות הישראלית של דור תש"ח גם ביטויי השכול, וחלקם בא לידי ביטוי באמצעות מיתוס העקדה. השכול המצטבר במהלך המלחמות יוצר בקיעים בקונצנזוס הלאומי, והחיים בצל איום קיומי מתמיד מחולל אמנות ביקורתית ונוקבת. החל בשנות השבעים והשמונים, נשמע באמנות קולם של הפגיעות, החולשה והאובדן דרך הדימוי של האנטי- גיבור שכאבו מביע את עוצמתו.דבר הבא לידי ביטוי בפסלה של ורדה יתום "מלח הארץ" - בחור גידם הישוב על ערמת מלח ואוחז בדגל ישראל. קבוצת יצירות אחרת וביניהן זו של שושנה הימן,"אובדי דרך", מתייחסת להליכה על חבל דק באפלה, בין תקווה לשלום ולחופש לבין הייאוש נוכח הישועה המבוששת לבוא.
כברת דרך ארוכה צעד הגיבור הישראלי שמבקש כעת לפרוק את נשקו. הוא הותיר מאחוריו שובל של חלומות שזרע בארץ מולדתו, הניח בצד הדרך ערכים ואידאולוגיות שכבר לא תואמים את מידותיו, והנה הוא ממשיך לפסוע בשבילי ארצו, שממשיכה בתנופת הלבשתה שלמת בטון ומלט. צועד הוא אל עתידו בעיניים פקוחות ולבו חרד.
שיר מלר-ימגוצ'י
אוצרת התערוכה
הערות:
¹ "מלח הארץ" – ביטוי שמקורו בברית החדשה, שם נאמר על ידי ישו ב"דרשת ההר", (מתי, פרק ד-ה): "אשרי הענווים, אשרי הרעבים והצמאים לצדקה, אשרי רודפי השלום, אתם מלח הארץ".
² פרנץ אופנהיימר, "העולם", גיליון 28, 1910, עמ' 1.
³ אמנון רובינשטיין, "להיות עם חופשי", הוצאת שוקן, 1977, עמ' 102