"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר".

- בראשית א, ג

בסיפור המקראי המילה היא המחוללת את העולם, מעניקה לו צורה ומביאה אותו לכדי הוויה. כוחה הבורא של המילה עומד גם בלב תערוכתה של אדית רוזנפלד. בעבודותיה היא מפגישה בין זהותה היהודית לבין התרבות היפנית, שבתוכה גדלה, ושואבת השראה משתיהן גם יחד. לאחר כשלושים שנות ציור בצבעי שמן גיבשה רוזנפלד שפת אמנות ייחודית, המשלבת קרמיקה עם קליגרפיה יפנית. שני המדיומים משלימים זה את זה ומקיימים ביניהם שיח מתמשך בעבודותיה.

רוזנפלד נמשכת הן לרגע הראשוני, המתואר בספר בראשית, לתוהו שקדם להיווצרותן של צורות מובחנות, והן למסורת הקליגרפיה היפנית, המחברת אותה לכוח החיים, האצור במילה הנכתבת. אמנות הקליגרפיה דורשת אימון, ריכוז והתכוונות, ובה בעת מאפשרת זרימה טבעית וחופש יצירתי. רוזנפלד בוחרת בסימניות ביפנית, הנוגעות ביסודות הקיום, בהן Mu (無) – אין או ריקות, Kami (神) – אלוהות ו־Shin (心) – לב־תודעה.

ההיעדר מהדהד בעבודותיה את המרחב המטרים את הצורה, את הרגע שבו דבר־מה טרם התהווה. פעולת הכתיבה עצמה הופכת למעבר מן הריק אל הצורה: מכחול יפני גדול, טבול בדיו שחורה, נע במהירות על פני הנייר. הקו הנמשך ממנו הוא עקבה של תנועה חד־פעמית, מפגש בין גוף, נשימה, תודעה, דיו ונייר. הסימנית משתחררת מן הצורך להיות קריאה ונעה על הסף שבין שפה לדימוי, בין מילה לצורה מופשטת.

גם בלוחות הקרמיקה מבקשת רוזנפלד להתקרב אל רגעי ההתהוות הראשוניים. היא יוצקת צבע על פני החומר ומאפשרת לו לנוע ולהתמזג בחופשיות. בחלק מן העבודות היא בוחרת בשריפת ראקו, טכניקה יפנית מסורתית שבה האש והמקריות הן שותפות פעילות בתהליך, שתוצאותיו הן חד פעמיות ובלתי צפויות. הסדקים והבקיעים שמותירה האש בחומר מדמים עבורה את פרצי האנרגיה של ימי ראשית הבריאה.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה