תערוכה קבוצתית בהשתתפות אמירה זיאן, גיא זגורסקי, דוד ריב, כרם נאטור, יצחק לבנה, מעיין אליקים ונועה יפה
המצאת המראה שינתה את פני האנושות תרתי משמע. האם יש ביכולתנו לדמיין את פנינו ללא מראה? כיצד משפיעה המראה על האופן שבו אנו רואים את עצמנו ומעצבת את תפישתנו ביחס למושג היופי?
אוסף המראות הסיניות בתערוכה מזמין את הצופה לחרוג מן ההקשר המוכר של דיוקן עצמי, הניבט מבעד למראה, כפי שהוא שב ועולה בתולדות האמנות. מראות הברונזה, שהופיעו לראשונה בסין לפני כ-4,000 שנה, היו בגדר חפצי מותרות. סגולותיהן המיוחדות ותהליך הייצור היקר שלהן הועידו אותן לבני המעמד העליון בלבד; הן שימשו אותם בחייהם, ולאחר המוות אף נקברו לצִדם כדי לספק להם הגנה ולגרש רוחות רעות.
בתצוגת האוסף ניתן להתרשם מן העיטור המסוגנן שעל גב המראות, שהשתנה מדגמים קוסמולוגיים בתקופת האן (206 לפנה"ס – 9 לסה"נ) לתבליטים זעירים מן החי והצומח בתקופות מאוחרות יותר. עם השנים הפכו המראות לעמומות בהיעדר הליטוש, הדרוש על מנת לחדש את הברק שלהן.
דמיונן של המראות לשמש ולירח בשל צורתן המעגלית ויכולתן לשקף אור בא לידי ביטוי גם בכתובות, המופיעות על גבן, הנושאות תפילה לחיי נצח ומבטאות ברכה לשלמות, לבהירות ולטוהר פנימי.
התערוכה מציעה להתבונן במשמעויותיה של המראה בין השאר באמצעות עבודות אמנות בנות זמננו. חלקן מהדהדות את המראה כחפץ פלאי, המשקף את האור; אחרות מתבוננות במרחב האשלייתי שהיא יוצרת, ומטילות ספק ביכולתה לשקף נאמנה את המציאות.
שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת