בתצוגה עד 17/8/2024
בעבודתה של חניתה אילן מהוות פעולות הציור והמחיקה מוליך רעיוני ואסתטי, שבאמצעותו היא מצביעה על ארעיותן של אוטופיות ושל אידאולוגיות, שקרסו והתנפצו לנוכח המציאות המטלטלת. המיצב הציורי שלה נוצר מתוך הֶקשר זה במיוחד עבור חלל התערוכה, שבשנות החמישים של המאה הקודמת שימש את חברי קיבוץ הזורע כחדר קריאה. ארונות העץ העתיקים, בעיצוב מוניו גיתאי וינטראוב, מרוקנים מן הספרים שמילאו אותם, עוררו באילן הד עמום להתפוגגות הרעיונות הסוציאליסטיים שכוננו את הקיבוץ. בתוך אחד מהם שתלה ציור של חמור, שנותר בדד בחשכה, אולי אִזכור לפעמי משיח שבושש לבוא.
כניסתו של הצופה למיצב מעמידה אותו אל מול שורות של כני לימוד ותפילה (סטנדרים), המכוסים במגילה מצוירת גדולת ממדים, כמו נעזבו והתרוקנו גם הם. זהו אובייקט טעון, שריד היסטורי ממדרשית נעם בפרדס חנה – מוסד חינוכי, שנודע בזמנו כספינת הדגל של הציונות הדתית ונסגר בעקבות משבר ערכי.
המהלך האמנותי של אילן קשור קשר עמוק למערכת היחסים המורכבת שלה עם הדת ועם האמונה לאורן התחנכה. המתח בין חורבן והרס לבין כוחו המאחה של הציור סִקרן אותה כבר בתערוכותיה הקודמות, ובחירתה לחזור אל המדיום המוארך של "מגילה" כפורמט, כשהוא פרוש לרווחה או גלול באופן חלקי, מאפשר לה לנוע בין גילוי לבין הסתרה, רמיזה וסוד.
המגילה של אילן יורדת ממעל כהבטחה לבשורה, משתפלת על הכנים וביניהם, ונפרשת עד הקרקע, כמו מזמינה לפסוע פנימה אל מרחב מדומיין. בהדרגה מתגלים שרידי דימויים, מעין שיירים שניצלו מאסון וממשיכים להתפרק לאִטם לתוך האַיִן, מתמוססים בים הציורי בין שכבות הצבע. בנוף הסלעי פזורים ספרים ריקים, שהקניין הרוחני שהיה אצור בהם אבד ואולי עוד עתיד להיכתב. על הכנים מונחים ספרי תורה שנרטבו, פרושים לייבוש בניסיון להציל את הכתוב. לצִדם דמות אדם ישן על ספסל הפוך, ועל לוח לִבו מונחים ספרים חרוטים, מראה המעלה על הדעת את חלום יעקב, אלא שבעודו חולם, במקום סולם מקיפים אותו חלקי ספסלים הפוכים, הצפים בחלל הציור.
אילן נוהגת לעבוד עם מקורות צילומיים. הפעם התבססה, בין היתר, על דימויים ארכיוניים של קיבוץ הזורע ושל מדרשית נעם. הדימויים אמנם נבעו ממקור תיעודי, אך באמצעות פעולות, כגון גריעה, מריחה, שפיכה וניגוב, הם נעים לעבר המופשט. הציור נוצר מתוך התמוססות חומרית, שבתוכה היא בונה עוד ועוד שכבות, ליצירת מעין הלחמה של זמנים ושל קטעי מציאות.
הבחירה המונוכרומטית בגוני חום סגלגל משרה על המגילה נופך של תוגה, הנקשרת לכותרת התערוכה, "בסימן שבתאי". כוכב זה, שנודע כמעורר את הנפש להגות ולנבואה, מזוהה גם עם הגורל היהודי ועם העיכוב בביאת המשיח. אלא שהגאולה, לדידה של אילן, גלומה דווקא בציור עצמו. ההפשטה המתקיימת בציוריה משחררת את הדימויים ואת שרידי העבר מן המסה החומרית והרעיונית שלהם, והם מתפוגגים אל תוך זרימה אינסופית. החמור בחלקה העליון של המגילה אינו מתיימר עוד לשאת על גבו משיחי אמת או שקר; הוא עוצר ומשיב מבט אל הצופה, כמו תוהה, לאן מובילה הדרך…
אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י