ראשיתה של חממת פיס לאמנות, המתארחת במוזיאון וילפריד ישראל, בעיון מחודש במושג "מזרח", ואחריתה בחילוצה של ההתבוננות לכדי מרחב פיזי של יצירה.

ארבעת האמניות והאמן, שנבחרו לקחת חלק בתוכנית, נענו לנתיבי הפענוח בתוך קשת הקשריו הגיאוגרפיים-תרבותיים-פוליטיים של המושג, תוך התחקות אחר זיקתו האטימולוגית למקום זריחת השמש ותנועה לכיוונו (oriens). המנעד התמטי של בחירותיהם נע בין עיסוק באופני ניסוחן של היררכיות תרבותיות לבין היקסמות מן ה"רחוק" וה"אחר", ובה בעת ניהול פולמוס עִמו. הבלתי מושג והשונה מתכנסים, לפיכך, בעבודותיהם למרחב סִפִּי מדומיין ומתעצבים מחדש בגלגול טִקסי, גופני ותודעתי, שכמוהו כאמצעי לכיול הכרתי. טשטוש זה של הקטבים "מציאות" ו"ייצוג" והערעור על הסדרתו השיטתית של ה"רגיל", אפשר שהם בודקים את גבולותיהם של איסורים מוסרניים לכינונו של מרחב האמנות "כ'שביתת אנוש'* נגד כל הזהויות המוכתבות".

הביטוי "קפיצת הדרך" מקורו בתלמוד הבבלי. משמעות המילה "קפיצה" בהקשר זה אינה ניתור או דילוג, אלא סגירה, קימוץ, הידוק. בהתאם לפרשנות זו, הסובייקט אינו קופץ בגופו, אלא ברוחו ובתודעתו, ודרכו היא העוברת שינוי טופולוגי, המקרב את קצותיה זה לזה. בספרות ובשירה, למשל בשירו של ר' יהודה הלוי "לבי במזרח", משמשת "קפיצת הדרך" כמוטיב נפוץ, המחפה על פערים בטקסט ומבטא את כוחה של המחשבה לנוע בחופשיות לכל מקום שבו תחפוץ, גם אם היתכנותו של זה במרחב ובזמן מופרכת לחלוטין.

אוצרות: שיר מלר ימגוצ'י, שלומית ברויר

* מושג שטבעה קלייר פונטיין, המצוטט בהקדמה לספרו של האל פוסטר, ומה אחרי פארסה (2020), בתרגומה לעברית של אסתר דותן.

אליאב ליבוביץ' טובל את בדיו, תופר וקושר אותם בטכניקת צביעת הבדים היפנית המסורתית, שיבּוֹרי. התפשטות הפיגמנט הכחול, למול האזורים המתנגדים לחדירתו, נחשפת רק לאחר פרימת התפרים, והקו הרישומי הלבן בתורו, נותר נוכח כזיכרון עמום לדימויים שליבוביץ' מהדהד מהמיתולוגיה ומהמיסטיקה היהודית.

בעבודת הוידאו החדשה "וזרח השמש", עורכת עדן אורבך עפרת מסע לילי במדבר, לעברו של מרחב טרנספורמטיבי מדומיין. עטורת הילה מוארת, בהשראת דמותה של חתחוֹר, האלה המצרית, שלראשה גלגל השמש וקרני פרה והיא אמונה על לידה ופריון ובה בעת על קבלת המתים בעולם שלאחר המוות, בוראת אורבך עפרת עולם מאגי רב-הוד שבו שבים לתחייה מיתוסים קדומים וחילופי המאורות מתחוללים ומתגלמים בגופה.

יערה צח מבצעת לראשונה ביצירתה פעולה טקסית פרפורמטיבית אותה תיעדה בעבודת וידיאו. מקורה של העבודה באבל ואובדן והיא יוצרת דרכה פרשנות אישית לטקסים מן המיסטיקה היהודית, שנועדו לזמן את המת בחלום. באמצעות פעולת רפיטטיבית של נשימה-הנשמה היא מבקשת לחולל את האפשרות המאגית להשיב לגוף המתכלה תמצית של חיוּת. הלָטֵקְס הכחול, בו עטויות משתתפות הפרפורמנס מתפקד בעבודה הן כאובייקט פיסולי והן כאביזר לביש, לובש ופושט צורה, מסתיר תחתיו זהות ומִגדר ובורא אורגניזם היברידי רב-גופי, ספק תעשייתי, ספק אורגני.

סביב פסל בבואתה, הנדמה כהעתק סינתטי של פסל יווני קלאסי – פסל, שהופק במדפסת תלת-ממד, כהתנסות ראשונה של האמנית בפרקטיקה זו – שתלה ורד נסים אשכולות צפופים של חבצלות מים צבעוניות מפלסטיק. איי הפרחים מאזכרים מצד אחד את ציורו האיקוני של האמן האימפרסיוניסטי קלוד מונה, ומצד אחר את עיסוקה רב השנים של נסים באסתטיקה של שפע מדומיין כאמצעי אמנותי; אסתטיקה המגלמת בחובה סטריאוטיפים שגורים וקלישאות חבוטות אודות "דמיון מזרחי" ו"נשיות". מקור השראה למיצב מצאה נסים, לדבריה, בשירו של אביהו מדינה, "הפרח בגני", שנכתב בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20.

בעבודת רצפה שיצרה מזכוכית, פורשת שהד זועבי את עלילת טקס הפרידה מהכלה 'טלעת אלערוס' (طلعة العروس), מסורת הנהוגה בחברה הערבית, בעיקר במזרח התיכון. במהלך הטקס בנות המשפחה ממתינות עם הכלה לבואו של האב שיעבירה על גב סוס מקושט לבית משפחת החתן. הטקס מלווה בבכי ובשירת אויהא (اويها), שמושרת בפי אחת מנשות המשפחה, המבקשת להאדיר את הכלה ובה בעת להשיא לה עצות לחיי משפחה ראויים. את המבט, שנשבה בתוך הנרטיב המסורתי מחלצת זועבי בגרסת סיפר משלה, ואליו היא מצרפת נוסח אויהא חליפי, המשלח את כלותיה לחופשי.

נעילה: 30/7/2023