תערוכתו של קוג'י יממוטו, נזיר זן ופסל יפני, מזמינה להתבונן בטבעם הנסתר של הדברים, בתמורה המתחוללת בין צורה, חומר ואנרגיה.

הסדרה פלוגיסטון, שביצירתה החל כשהפך לנזיר זן, מורכבת מפסלי צורות אורגניות, שגולפו בעץ מלא, המעלות על הדעת איברים פנימיים או דימויים מן הצומח. הסדרה מוצגת בימים אלה בטריאנלה של אצ'יגוֹ צוּמארי בצפון יפן. בעולם העתיק פלוגיסטון הוא אותו יסוד שאינו נראה לעין, המשתחרר כאשר חומר נשרף. תהליך הבערה מחולל בפסליו של יממוטו שינויים, שאינו יכול לצפותם מראש ולכאורה עלולים לפגום בשלמותם, אך בפועל, יופיים של הפסלים המפוחמים והסדוקים נשמר ואף מתעצם.

בגן הריקות, מיצב שנוצר במהלך שהותו של האמן בישראל, מרחפות באוויר קליפות דקות ושבריריות של פרחים לבנים על גבי צלחות עגולות, הצפות בין שמים לארץ. גם כאן, נושא העבודה הוא היעלמות. יממוטו קולע פרחים מקש. הוא מצפה אותם בשכבה דקה של פורצלן, ההופכת לזיגוג לבן בתהליך השרפה, המכלה את פרחי הקש. הקליפה, הנותרת בתום התהליך, אוצרת בחובה את עקבות הפרח, שחייו וצורתו הקודמת אבדו.

בחלל נוסף תלויות עבודות זכוכית, שבתוכן יצר האמן חיתוכי נייר, המדמים מבט מיקרוסקופי אל תוך תאי צמח. גם כאן ממשיך תהליך הבערה את מעשה היצירה. האש משחימה את הנייר ומטביעה סביב הדימויים את חותמה כהילה, המהדהדת את ארעיות קיומם.

התפישה הזן-בודהיסטית ממירה את אופן החשיבה הדואליסטי לגבי חיים ומוות, צורה וריקוּת, בהתבוננות בשינוי המתמיד והאינסופי בצורותיהם של אורגניזמים חיים בטבע. יממוטו אף הוא מתרגל אי-היצמדות כאשר הוא שורף את פסליו בתנור קרמי בטמפרטורה, המביאה אותם לגבול קיומם הצורני והחומרי הקודם, כמעין תזכורת להתכלות הצפויה לכל צורות החיים בחלוף הזמן. האם הן חדלות להתקיים או שמא הן הופכות לצורות קיום אחרות?