"בחלון הצפוני, רוחות פרצים קפואות שורקות בין הסדקים, באגם הדרומי, מצטופפים אווזי בר בין קני סוף מושלגים.
ממעל מתכווץ ירח ההר כדי פס דקיק בעטיו של הקור, עננים קופאים ומאיימים לצלול מן השמים אל הארץ. גם אם ירדו בודהות לעולם זה באלפים, לא יוכלו להוסיף או לגרוע ממנו דבר"
הקואין אקקו (1689-1796)
תערוכת היחיד של טליה קינן מרווחת את הסדק שבין הממשי והמדומיין. היא יוצרת חלל שמזמין את הצופה לשוטטות כמו בתוך חלום, לשהייה מדיטטיבית ברגעי ביניים שזמניותם נוכחת במלוא עוצמתה ולליקוט רשמים המתגלים לאיטם ונספגים פנימה. אלה קצוות המבט שטליה קינן מעוניינת לגרות.
מדיום הרישום נמצא בבסיס עבודתה כתרגול יומיומי המושך אליו דימויים וחוויות מהיומיום והסביבה הקרובה ומושתת על התבוננות במה שלכאורה שולי וחסר וחשיבות. היא משייטת בין רישומים להקרנות וידאו ואור בחלל ומתעתעת בממשות קיומם של המופעים שהיא יוצרת.
באולם הראשון בולטת נוכחותה של אותה צורה מוארת המופיעה על שני קירות סמוכים, מתהפכת ויוצרת שני מראות מהפנטים; באחד נדמה כי הופכת לשולחן צף, והאבן הכהה המונחת עליה, מאבדת את משקלה. באחר היא הופכת לחלון בוהק כמו פתח לממד אחר. אשר מאחוריו, כמו הד עמום משיב לו רישומו בגיר לבן.
קינן יוצרת עולם תווך שנתפס אמנם בדמיון אך הנו ממשי ואמיתי לגמרי; עולם של דימויים מרחפים," תלויים באוויר", זהו מרחב שבו הדמיון מחבר בין הבלתי ניתן לתפיסה לבין הנתפס בחושים. בקיר האולם המרוחק נפער שער דרכו אפשר להיעלם בחשכה אל הלא נודע. בצידו השניה של האולם הופכת החשיכה ליריעה תלויה, כמו מסך המוחזק על יד אבן מוקרנת, אשר למעשה כל קיומה הוא אור.
בספרו של ג'יימס הילמן, מחשבת הלב ונשמת העולם – הוא מבקש להזכיר לנו את כוחו של הדמיון לקרב אותנו אל יופיו הפנימי של העולם "אותו ניצוץ נשמה יחודי, אותו דימוי מכונן המגלה עצמו מבעד לכל דבר ודבר דרך צורתו הנראית לעין. ההכרה המדמיינת שלנו, הפעולה הילדית של דמיון העולם, מפיחה חיים בעולם ומשיבה לו את נשמתו"
קינן יוצרת מתוך קשב ורגישות עמוקה לתהליך הרישום עצמו, באמצעותו היא מבקשת לתת למהותם של הדברים להתגלות לה. היא קרובה אל רוח המזרח באופן ההתהוות של דימוייה; יש בהם חתירה אל תמצית המבקשת לרמוז על שמעבר לנגלה, סוד המתגלה לאיטו, כמו מפתח, שביל או שער הנושאים אותנו אל זיכרון תחושתי מעורפל. כל כך מעט צריך כדי לעורר את הדמיון. להקשיב לדימוי, לאיכות שלו ולתדר המסוים שהוא מביא אתו.
המחסן הצף במרכז החלל מורכב מאוסף רישומים שצירפה קינן למעין אוהל תלוי אשר כל אחד מצדדיו מתאפיין בהלך רוח משלו. ביריעה הקדמית הכהה מתמוססים אל החשיכה שיירי דימויים: כמו היו אלה צלליות או הדים של רוחות המבקשות להישמע מבעד לחלונות הניר ואילו על הצד האחורי הבהיר מתפשט צמח מטפס ומנסה לאחד בין פיסות הניר בקווי צמיחתו.
ברישומיה מציעה לנו קינן חוויה של פליאה, התבוננות פתוחה וסקרנית אשר ההתמסרות אליה מאפשרת להבחין בניואנסים ובדקויות. לרגע נוצר רישום מצלליות, כתמי אור ובשיטוט אט אט הפרטים מתלכדים.
"אם הבטת ברור לתוך ארבע רוחות השמים, התוכל להיות בלי דעת?" (לאו טצה)
שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת
--------------------------------
טליה קינן היא אמנית רב-תחומית, בוגרת תואר שני באמנות בבצלאל ומרצה. קינן הציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל, עבודותיה נמצאות באוספים מוזיאליים חשובים, כמו כן זכתה בפרסים רבים, ביניהם לאחרונה בפרס עידוד היצירה של משרד התרבות (2022)
התערוכה בתמיכת אאוטסט, קרן לאמנות עכשוית וקרן בשביל האמנות
1. יובל אידו טל, בודהיזם, מבוא קצר, הוצאת מפה, 2006,עמ. 150
2. ג'יימס הילמן, מחשבת הלב ונשמת העולם, הוצאת בבל,2021