המיצב "תא קיומי" מתהווה בחלל בהדרגה, ולתוכו אורגת אתי אברג'ל חומרי חיים וזיכרון. הזמן הוא החומר העיקרי בפיסול שלה. תהליכי העבודה המתמשכת נרשמים, מצטברים ומייצרים עדות לתנועת קיום שברירית, מסע הלוך ושוב, תנודה בין נדודים לבין התבייתות.

לאחר ארבעה עשורים בירושלים, מאז לימודיה בבצלאל, שבה אברג'ל לצפון. עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות, והיא אף זכתה להכרה בינלאומית, כשהוזמנה להציג בביאנלה לאמנות בוונציה בשנת 2003. במרוצת השנים גיבשה שפה פיסולית ייחודית, פואטית ורוויית סתירות. במיצביה השתמשה בפריטים ביתיים מוכרים ובחלקים מהם, שאת זהותם טשטשה בגבס לבן וצירפה אותם מחדש באופנים בלתי צפויים, בחיבורים רעועים המשקפים ארעיות תמידית.

במיצב הנוכחי מתקיימת בחלל תנועת מטוטלת בין שני קטבים משני עברי המחיצה: חוץ ופנים, עגלת חיים נודדת ומקלט זמני. על מפתן חלל הכניסה האינטימי מונחות נעלי בית מרוקאיות. גופים מעוגלים, מצופים בבטון ומעוטרים בטבעות מוזהבות, מעלים על הדעת ארכיאולוגיה אנושית, זולגים בין מדפי הספרייה משל היו שכבות זמן. טסי מתכת נושאים מראות הרריים מרוחקים וזוהר עמום.

משפחתה של אברג'ל עלתה לארץ ממרוקו והתיישבה בטבעון. סבתה, שהייתה אורגת שטיחים בפז, לימדה אותה להעריך את יופייה של מלאכת הכפיים, המוסיפה להתקיים גם בעבודותיה, אך מקבלת תפנית חדה. חוטים, הנקשרים זה לזה ליצירת גריד, מבקשים לחרוג מהסדר ה"נכון"; הסריגה הופכת לרישום אקספרסיבי בחלל. אברג'ל משחררת את הפעולה החזרתית מכבלי המסורת, קושרת בין ניגודים אסתטיים של עוֹדפוּת וצמצום ומטשטשת את הגבול בין קונקרטי למופשט, בין נמוך לגבוה. האורנמנטליות המזרחית, הגודש והזהב, שנדחו על ידי האמנות הישראלית בראשיתה, נרקמים ומותכים מחדש אל תוך אסתטיקה מקומית של דלות החומר ובטון חשוף. ההיפוך יוצר תמהיל, המאפשר קיום לריבוי הנרטיבים של אברג'ל.

חוויית הנדודים מהדהדת בצדו האחר של החלל: אברג'ל קולעת סוכה הנישאת על עגלה, עד שענפיה נבלמים ברכות אל תוך הבד, שעליו הם מטביעים את רישומם. זוהי תהלוכת יחיד פרדוקסלית, הגוררת אחריה שובל זיכרונות ביתיים מפורקים ושרידי רהיטים, הגולשים אל מבעד למחיצה.
התא הקיומי של אברג'ל מתרחש במרחב בלתי מקוטלג, ובבסיסו דחף להתרחבות אינסופית. בעודה כמהה אל הבלתי מושג, היא פורמת וקושרת לסירוגין קצוות רחוקים.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה