העיטור בכחול על גבי לבן הוא תולדה של מיזוג תרבותי וסגנוני מיוחד במינו בין המזרח הקרוב והמזרח הרחוק. בתערוכה זו מוצג מִדגם מייצג מאוסף המוזיאון, של כלים מפרס, מסין ומיפן, לצד עבודותיהם של אודי צ'רקה ונעה צ'רניחובסקי, יוצרים עכשוויים המעניקים למסורת ארוכת השנים נדבך מקומי ופרשנות אישית.

כלי החרסינה המעוטרים בכחול על לבן מפרס, סין ויפן הם תולדה של מיזוג תרבותי וסגנוני בין המזרח הקרוב והרחוק, אשר מאוחר יותר התפשט גם לאירופה. הצובען הכחול (הקובלט) הגיע במאה ה-13 באמצעות סוחרים פרסיים לסין, והעיטור בכחול על לבן העלה את מעמדה של החרסינה הסינית וזו הפכה למוצר יוקרה מבוקש בקרב אצולת אירופה והמזרח הקרוב ולסמל מעמדי. במבט לאחור, אפשר להתייחס לכלי החרסינה כחול-לבן כאחד "המותגים" הבינלאומיים הראשונים, שהצלחתם הן במזרח והן במערב סימנה, אולי, את ראשית הגלובליזציה.

אודי צ'רקה, נ' 1972, פתח תקוה; חי ויוצר במזכרת בתיה

אודי צ'רקה, בוגר המדרשה לאמנות במכללת בית ברל, הוא אמן רב-תחומי, שלצד ציור ועבודות וידיאו יצר בחומר כבר מראשית דרכו. במשך שנים רבות נתפס הפורצלן בעיניו כעיסוק בנשגב, ולכן הגיע אליו רק בשלב מאוחר יחסית, לאחר שצבר בשלות וניסיון, בדומה לבגרות הנדרשת, לדעתו, ללימוד ספר הזוהר בקבלה.

על אף יראת הכבוד שרוחש צ'רקה לפורצלן, סדרת הכלים הפיסוליים המוצגת כאן פורעת את כללי המשחק של המסורת הסינית וניכר בה חופש רב והומור. צ'רקה בוחר במהלך, המאפשר לו דווקא לסטות מן המסורת ולהתריס כנגד המשמעת הקפדנית הנדרשת לשם עיצובו של כלי. ראשיתו של הכלי על גלגל האובניים, אך סופו בקריעתו לרצועות והרכבתן באופן אינטואיטיבי על גבי תחתית של חומר קרמי שחור וגס, שאינו מיועד לעבודת אובניים. זהו שעטנז, המוּעד מראש לכישלון. בשל מידות הדחיסות השונות נוצרים בכלים שברים וסדקים במהלך השרפה.

הרקע הדתי, שממנו מגיע צ'רקה, טוען את הסדרה בקורטוב של קדושה, אך זו מתובלת באירוניה עצמית. העיטור בכחול קובלט המסורתי מכיל כיתוב, סמלים ורמזים לקשר שבין אדם לאלוהיו, ומוטבע הן על חלק מן הרצועות המתרוממות והן על אחרות, הקורסות אל תוך עצמן.

לדברי האמן, "הדוגמאות הן תמיד תגובה לגוף שנוצר. אני חורט באמצעות סכין קווים דקים, ממלא אותם בקובלט, ואז מנגב את הכלי. לפעמים אני יוצר דגם חוזר או מתחקה אחר הקרעים והסדקים שנוצרו ומדגיש את האסתטיקה של חוסר השלמות, של השבירה ושל הא-סימטריה."

בכל כלי טמונה קריצה ישראלית מעצם היותו יציר כלאיים: לבן ושחור, עדין ומחוספס, ארצי ורוחני גם יחד. רישומו של הכחול וסימוני החיצים עליו מהווים תזכורת לשאיפה מעלה, ובו בזמן גם לקרעים, שיש לאחות בכלי שחובר לו יחדיו.

נועה צ'רניחובסקי, נ' 1990, ירושלים; חיה ויוצרת בתל אביב

מערומי הכלים כחול-לבן שיצרה נועה צ'רניחובסקי מיתמרים לגובה, ובה בעת קורסים זה אל תוך זה באיזון שברירי, המוחזק על ידי חומר דמוי אפר וולקני שנקרש. אלו הן מערכות מודרניסטיות של ספלים, קומקומים וצלחות, הנתונים זה בתוך זה. הם מונחים בסדר אקראי כמו ממצאים של ארכיאולוגיה ימית מתוך ספינה טרופה שנמשתה מן המצולות. עירוב הזמנים והתרבויות מתעתע במכוון.

צ'רניחובסקי החלה ביצירת הפרויקט עוד במהלך לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, ולמעשה בחנה באמצעותו את משמעות היותה חוליה בשרשרת המסורת הקרמית ארוכת השנים הנמתחת בין מזרח למערב, אך גם בזו הישראלית, העכשווית והמזרח תיכונית.

במובלע הסדרה מתייחסת גם לסיפורה של תעשיית הקרמיקה כחול-לבן, ומתבססת על הסדרה "ערבסק", שנוצרה במפעל לפיד באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. הדגמים בהשפעה מוסלמית, המעטרים בכחול כלים מחומר לבן, זכו בשעתו להצלחה רבה, אולי כהד רחוק לפורצלן המעוטר בכחול, בגרסה פשוטה ועממית יותר. לפיד, מפעל שהוקם ופעל ביפו משנת 1943, שילב ייצור המוני לצד כלי בית ונוי שעוצבו בידי אמניות, ותרם רבות לפיתוח שפה אמנותית מקומית. פעילותו נקטעה כאשר קרס המפעל בעקבות אי-הצלחתו להתחרות ביבוא מן המזרח הרחוק, ובשנת 1990 סגר את שעריו.

עבודתה של צ'רניחובסקי מהרהרת במבט פסבדו-ארכיאולוגי על המאבק המתמיד בין כוחות של יצירה תרבותית כחול-לבן אל מול תהליכי הרס והתפוררות, המאיימים עליה תדיר. כאמנית היא יוצרת מחדש, באופן ידני, את הכלים שיוצרו בלפיד בייצור המוני, והופכת אותם למעין מאובנים מפוסלים, שרידים הנושאים בתוכם את שארית התשוקה לחומר מקומי.

אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י