תערוכות

מידד אליהו / סף

אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י

המיצב של מידד אליהו פוסע על סף הזיכרון והשכחה, מבקש לשחזר שרידים של קדוּשה מתוך החורבות. בשנים האחרונות מתחקה אליהו אחר סיפור העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין מהודו בשנות ה-50, סיפור שהושתק והודחק בנרטיב הישראלי. במסעותיו לקוצ'ין ובשיטוטיו בארכיונים בארץ הוא מלקט פיסות של זיכרון מוחשי, ומתוכן יוצר בהדרגה את תמונת עולמו.

היהודים הגיעו לקוצ'ין, השוכנת לחופי מדינת קרלה שבהודו, בעקבות נתיבי הסחר הקדומים, ושם שגשגה הקהילה ופרחה במשך מאות שנים. עם קום המדינה החליטו רוב בניה לעלות לארץ כגוף אחד, אלא שבמעבר חוו יחס משפיל ונאלצו להתמודד עם דעות קדומות. ציוריו של אליהו, המבוססים על תצלומי ארכיון, המתעדים את הגעת הקהילה לישראל, תלויים על קו התפר שבין שברי הקירות הארעיים שהוא בונה לבין קירות המוזיאון, כמו מבקשים גם הם למצוא את מקומם. הדמויות נראות כצלליות שנעתקו ממקומן. בדידות וערגה ניכרות במבטיהן, בעוד הן נמוגות אל מרחבי הצבע האדום כפצע פתוח המבקש להיספג בבד.

הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה. לדבריו, "היצירה מחדש, באמצעות העבודה הפיזית שבמעשה הפיסולי, יש בה כדי להשיב את הנעדר".

הדימוי המצויר על הקיר בקצה האולם ממזג השתרשות ומעוף. ענפיה של ערבה בוכייה, השייכת לנוף המקומי, משתרעים ויורדים לעבר הקרקע, וביניהם נקבצו ובאו תוכים, המסמלים בשירת הנשים של יהודי קרלה את בני הקהילה. חלקם תלויים בהיפוך כעטלפים; אחדים מביטים סביב, כמו מבקשים להקיץ מהתרדמת, שבה היו שרויים, ולבחון ממרומי צמרתו של העץ את הענף, שעליו הם יושבים.

  • צילום: דימה ולרשטיין