תערוכות

מרחב נשימה

אוצרת: שיר מלר ימגוצ׳י

התערוכה "מרחב נשימה" מבקשת להתבונן בתנועה חרישית הנסתרת מן העין ומתרחשת ממש מתחת לאף – הנשימה. למרות שקיפותה, הנשימה מהווה תנאי בסיסי לקיומנו ומהותית לאיכות החיים.
ההשראה לתערוכה לקוחה מתורות המזרח הרחוק המגולמות באוסף המוזיאון. בייחוד מהיוגה ומהמדיטציה הבודהיסטית, אשר בהן הנשימה מהווה עוגן לתרגול תשומת לב (קשיבות), מחברת בין הגוף לתודעה, מעצימה את אנרגיית החיים, ומאפשרת להשקיט את התודעה ולהתבונן לעומק במצביה המשתנים.

 

  • אונישי יסואקי, נפח אנכי, 2015, יריעת נילון, מאוורר, טיימר

 

העבודות במגוון סוגי מדיה הן עבודות של אמנים ישראלים לצד אמנים מאסיה (יפן וקוריאה). פרישתן בחלל ועיצוב התערוכה נועדו להעניק למבקר חוויה של התבוננות פנימית וחיצונית בעת ובעונה אחת, המאפשרת לבחון כיצד המפגש עם עבודות אמנות שונות משפיע על המודעות לנשימה.
מקבץ היצירות באולם הראשון מזמין לעצור ולהאט לרגע של מנוחה, התבוננות, בהייה או חלום בהקיץ (טל שוחט, נעה גור, חנן דה לנגה, ארנון תוסייה-כהן, נעה רז מלמד וחיה שפר). זוהי הזדמנות להשתהות מול חשיבותם של המרווחים בחיינו, איים של פניות, לעיתים שוטטות של המבט, או השתקעות בתנועה מחזורית. כזה הוא, למשל, המיצב הקינטי של נעה רז מלמד, שמתקיים בו ריחוף עדין ומחזורי של דימויים שקופים מן הטבע.
חלל התצוגה השני פועם במגוון מקצבים ותנודות: בחלקו מוצבים מיצבי וידאו של טליה קינן ושל האמנית הקוריאנית מיקיון סון, המתייחסות לתהליך ההתפשטות וההתכנסות האינסופי המלווה את מחזורי השאיפה והנשיפה. לצידם מיצב פיסולי נע המורכב מגופים שקופים "נושמים" של האמן היפני אונישי יסואקי. החלל הריק מתמלא חיים כשהגופים מתנפחים ועולים מעלה, ואז מתרוקנים מאוויר וצונחים מטה. "ציורי הנשימה" של מרים כבסה מבטאים את הנשימה כפעולה מכוונת, ועקבות תנועת ידה של האמנית על הבד מבטאים את המקצב הפנימי שלה. משיכת המכחול האחת בציורה של דניאלה אורלב, הנמתחת לאורך הבד בתנועה אנכית מלמעלה למטה, מתעדת נשימה אחת חטופה, ואילו בציורו של מוש קאשי מורגש המעבר ההדרגתי של הופעה והיעלמות כאור בהיר הנספג אל החשיכה.
באולם השלישי הנשימה יוצאת אל מעבר לגוף, מתאחדת עם אוויר העולם ומתחברת למצבים טקסיים ורוחניים. תנועת החיים של הנשימה, בין לידה ומוות, מאפשרת להבין את ארעיותו של הגוף האנושי ואת תלות הקיום שלו בטבע. האמן היפני קוג'י יממוטו כותב בקטורת הבוערת לאיטה קטעים העוסקים בנשימה מתוך כתבים בשפות שונות; שרון גלזברג מציגה עבודת וידאו חדשה שיצרה ביפן ובה היא מפזרת אל הרוח נוצות משמיכת הפוך של סבתה שנפטרה, שאותה הפכה לשמלת קימונו העוטפת את גופה. החיבור הקיומי לנשימת האדמה מופיע גם בתצלומיה של אמירה זיאן: דמות ספונה ומכונסת בתנוחת עובר בבטן האדמה באחד, ובשני – דמות ההופכת לחלק מצלליתו של עץ. ראידה אדון מציגה עבודת וידאו קצרה בהקרנה מחזורית, שבה עולה דמותה מעבר לגופה עם הנשימה ושבה ומתאחדת עימו בנשיפה.
העבודות מאפשרות להתרחב ולהתרווח בתוך נקודות המפגש בין פנים וחוץ שהמוזיאון עתיר בהן. להיות ערים ליחסי הגומלין בין הקיום והיקום בכל נשימה.