תערוכה זו מזמינה למסע מדומיין שערכה טלי נבון בעקבות יומן המסע של וילפריד ישראל בהודו שנכתב ב-1925 בין שתי מלחמות עולם, רגע לפני שהוטל עליו לנהל את בית הכלבו המשפחתי בברלין. הוא נמשך להכיר מקרוב את אמנות המזרח ואת עולמות הרוח של מהאטמה גנדי ורבינדרנאת טאגור, שהיו עבורו מקור השראה לאי-אלימות.
הקריאה בקטעי היומן הפכה עבור נבון למפה פנימית למרחבים של שקט שחיכו זה מכבר להתרחב, בייחוד בעת הזו. חומרי ארכיון היוו עבורה גם בעבר כר פורה לפעולה אמנותית רב תחומית ברישום, ציור, וידאו ומיצב. המניע לעיסוקה המתמשך בהם אינו נובע מהרצון לשחזר פועלו של אדם או תקופה. חומרי העבר משמשים אותה כחומר גלם פעיל – זו הדרך שלה לתור אחר הלכי נפש ולהתארח בזמן אחר.
דיוקנו של וילפריד, המכונה לעיתים "האיש הנעלם", מתמוסס ונרשם בו זמנית בציור שנדמה כי הוא עדיין שרוי בתהליך היצירה. לבו, שנותר חשוף על בד הציור, מקבל את פנינו, ולצדו יצרה נבון ארכיון המאפשר לצופה לדפדף בין קפלי הזמן ופעימות הזיכרון.
קריאת היומן הוליכה אותה פנימה בעקבות מסעו הממשי של וילפריד ישראל שניעור מחדש לחיים לאחר מאה שנים. חוויותיו העוצמתיות מהמפגש עם הודו מתחילות בהצפה חושית מהסביבה הצבעונית והומת האדם ומתקרבות אל הקדושה והשלווה בהגיעו לשנטיניקיטאן, האשראם ומשכנו של רבינדרנאת טאגור, המשורר והפילוסוף הנודע. כל אלה נרשמו בתודעתה של נבון, אך הדימויים השתחררו בהדרגה מהמילים – כמו זיכרון המיטשטש בהתרחקו מן המראות הקונקרטיים. משם המשיכה נבון אל המסע האישי שלה בין המולת העולם לקשב פנימי.
בציוריה, דמויות במסע צועדות במקטעיו לאורך גיליונות נייר ארוכים. לעיתים הן קרובות ולעיתים הולכות ומתרחקות בהפכן לכתמים מופשטים. הן נדמות לתווים המתנגנים בחלל, נמשכות כבחוטי קסם אל נקודת מגוז בלתי נודעת וממנה נפתחות דרכיהן שוב. בהדרגה נותרת רק הצעידה עצמה, ושאלת ההתרחקות או התקרבות אל המקום שאליו כמהה הנפש מאבדת את משמעותה.
בחלל נפרד מצוירות דמויות מכונסות במעגל, שרויות בהקשבה. לעיתים נדמה שהן צפות במרחב אדום רוטט, נזילות הצבע כמו שולחות מתוכן שורשי אוויר. בהשראת שנטיניקיטאן, משכן השלום, הן שרויות בעולם אך אינן מוטרדות מהבליו ואינן נסחפות. זהו רגע מתמשך מחוץ לזמן, קריאה פנימית לנוח ולהניח.