תערוכות

נבט יצחק | זכרון דברים
Re-collection | Nevet Yitzhak

אופן פעולתה של נבט יצחק חורג מן היחס המקובל בין אמן למוזיאון, שבו הוא רואה חלל תצוגה ליצירתו. עבודותיה בשנים האחרונות, בעיקר בתחומי המדיה החדשה (New Media) והמיצב, בוחנות את התפישות התרבותיות ואת הערכים, המעצבים את דרכי התגבשותם של אוספי מוזיאונים ואת תפקידם כסוכני זיכרון. בתערוכה, הנפרשת על פני שלושה אולמות, מתבוננת יצחק במערכת הקשרים שבין האוסף לבין האספן ובונה מרחב פרשני חדש, המשלב אלמנטים היסטוריים ובדיוניים.

וילפריד ישראל, שחי בברלין בין שתי מלחמות העולם, היה שוחר אמנות, איש רוח, פסל חובב ופציפיסט, שירש מאביו ניהול בית מסחר משגשג. בשנת 1924 נסע למזרח הקרוב והרחוק, ועם שובו ממסעותיו התחבר לקבוצת צעירים סוציאליסטים, שעלו לארץ ובשנת 1936 הקימו את קיבוץ הזורע. במהלך המלחמה עסק ישראל בפעולות סודיות להצלת יהודים, ובמהלך אחת מהן, בשנת 1943, מצא את מותו, כשמטוסו יורט על ידי הגרמנים. חבריו לקיבוץ הופתעו לקבל את צוואתו, שבה ביקש להקים בקיבוץ בית לאוסף אמנות המזרח שלו. ב-1951, לאחר דיונים ממושכים, הוקם המוזיאון, הנושא את שמו.

המחקר המקיף, שערכה יצחק בארכיון הקיבוץ, במחסן האוסף וביומניו של ישראל, העלה שאלות רבות, שרב בהן הנסתר על הגלוי. חלק הארי של האוסף הופצץ בבליץ, לאחר שהגיע לבריטניה מגרמניה. מה מספרים פריטי האוסף ששרדו על האדם שבחר בהם? כיצד משתקפים בהם סיפור חייו, מאווייו, טעמו האישי? מה הביא למשיכתו לפסלוני אלים מצריים ויווניים ולפסלי בודהא מקמבודיה ומהודו? האם היופי המאופק והשלווה, הנסוכה על פני הדמויות, סייעו לו להתמודד עם תהפוכות התקופה?
התערוכה "זיכרון דברים" מקבצת מחדש את האוסף המקורי של וילפריד ישראל וחושפת אותו לאור. היא מעלה את המוצגים מתוך החשכה והשכחה, משחררת אותם מן הקטגוריות המוזיאליות המוסכמות ופועלת בתווך שבין הממשי לבדיוני. זהו אזור דמדומים מנטלי, שהשהייה בו מאפשרת להרחיב ולפרוץ את תבניות המחשבה השגורות. פעולתה של יצחק מחזירה לאוסף את הממד הסובייקטיבי, האקלקטי והבלתי צפוי.
המוצגים שנותרו הם עדים דוממים לסיפור הישרדותם חרף הסכנות והמלחמות, שעברו בדרכם למשכן הקבע. פסלים אלה ניצבים לצִדו של הפסל היחיד, שנותר מגוף עבודותיו של ישראל עצמו – דיוקן עצמי שכותרתו אוזלת כוח. דמותו אמנם מכונסת בעצמה וראשה שמוט, אך זיכרון הדברים בינו לבין פסלי האוסף עודנו תקף. ישראל העניק להם מפלט מפגעי הזמן, והם מצִדם אוצרים את רוחו ומשמרים את מורשתו.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת