תערוכת צבי לחמן מציגה דיוקנאות משוררים: אלה שאתנו ואלה שכבר אינם. חלק מהרישומים
נעשו תוך כדי מפגש עם המשוררים וחלקם מבוססים על מפגש עם צילומים וחומרים שיריים.

בשני המקרים, לחמן אינו מתרכז בדומות הפיזית אל מושא הציור, אלא

במסירה המדייקת של הרף הקליטה. גילויי ההפשטה ברישומיו טעונים מתח חריף עם המתווה האנושי-אינטימי של הפנים שמולו.

בניסיונו להגדיר מחדש את משמעות הדיוקן הוא עוסק בזהות אנושית-רוחנית הטבועה בפנים, שנוכחותה אינה מתמצה בגבולות פלסטיים. העיסוק בדיוקן מוביל אותו להעלאת הציור לכלל התמודדות פילוסופית עם שאלת הנוכחות האנושית, והשתנותה המתמדת כשהדמות המצוירת אינה רק מושא להתבוננות אלא מעין בת שיח.

ב"מעשה ההרכבה" הציורי, לחמן רותם את הרישום ה"טהור" לעיבוד-מחדש של דימויים שכבר טופלו במדיומים אחרים ( צילום, שירה, ביוגרפיה ספרותית); ברישום הוא מגיע לפירוק, שכפול והזרה של דימויים תוך דיבוב היחס בין שירה לציור.