|
יוג'ין פארק (Hyon Jin Park)
ציורי דיו , מיצב
ועבודות וידיאו
אוצרת:
שיר מלר-ימגוצ'י
פתיחה- 3.10.2009
נעילה- 26.12.2009
ברגע זה אין
מה שנוצר. ברגע זה אין מה שחדל.
כך אין לידה
ומוות שיש להביא לסיום. מכאן השלווה המוחלטת
ברגע זה.
למרות שזה ברגע
זה, אין גבולות לרגע הזה ומכאן השמחה הנצחית.
- הווי ננג*
בתערוכה "עד
אין-קץ" מסכמת האמנית הקוריאנית, יוג'ין
פארק, שמונה שנות יצירה בישראל. במהלך תקופה
זו השתתפה פארק, בוגרת לימודי תואר שני
בציור דיו מסורתי ומודרני בקוריאה, בתכנית
התואר השני באקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל"
תודות למלגה מיוחדת שהוענקה לה על ידי משרד
החוץ הישראלי במסגרת חילופי תרבות.
חוויית ההתבוננות
ביצירותיה של פארק משולה להתבוננות בזרימתו
האינסופית של נהר.
|
|
המשך קריאה...
|
|
|
נונה
אורבך
אוצרת
–שיר מלר-ימגוצ'י
26.12.2009
– 3.10.2009
מבטן הספינה,
השטה למרחקים, אני ניבט קשוב (ישראל פנקס)1
יצירתה של נונה
אורבך היא מסע שבמהלכו היא בוחנת את עקבות
פעולתה בחומר, משייטת בין העולמות ונמצאת
במרחב שביניהם: מרחב ההתהוות. מעדיפה להשאיר
אותו פנוי ופתוח למסעות עתידיים. היא מפליגה
מחופי הים התיכון בספינות פיניקיות של
יורדי הים הנועזים אל מחוזות בלתי נודעים,
שטה מתרבויות עתיקות אל נוכחות הרגע. משרטטת
את דרכה בזהירות, מתווה סימנים בתוך השקט
עד כי הדרך וההולכת בה אחת הן.
|
|
המשך קריאה...
|
|
|
אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י
10.1.2009-26.4.2009
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי
רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל
בֵּין מַיִם לָמָיִם; וַיַּעַשׂ
אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין
הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין
הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן"
(בראשית פס' ו', ז')
ענת בגר גרה
בתוך כחול. היא נולדה במושב דור, חמש דקות
ברגל אל הים, כל יום כמעט. ביתה צבוע כחול-סגלגל
שנמוג אל הרקיע. בזיכרונה שמורים חלונות
בתי השכנים הערבים צבועים תכלת "נגד
עין הרע", ובכלי החומר שלה מוטבעת זכוכית
כחלחלה כקמיע. יצירותיה של ענת בציור ובחומר
הן תהליך ריפוי אישי ושבטי, שנועד לאחד
ניגודים ולחבר בין השברים בעולמנו.
בעבודותיה פוגש
הצבע בצורה, מתרועע עמה לרגע וממשיך בדרכו.
פיקאסו אמר שכדי להגיע להפשטה צריך תמיד
להתחיל במציאות קונקרטית.¹ ענת באה אל הבד
טעונה בסיפורים אישיים, אך המסע שלה משחרר
אותם מייצוג קונקרטי.
|
|
המשך קריאה...
|
|
 מרק יודל ויפעה
אדיר
אוצרת שיר מלר-ימגוצ'י
10.1.2009-19.4.2009
בתערוכה זו מתקיים
שיח ללא מילים בחומר הקדום ביותר ממנו יצר
האדם את דמותו ואת צלם אלוהיו. זהו שיח של
שני אמנים בני זמננו, מרק יודל ויפעה אדיר,
עם תרבויות שנעלמו מעל פני האדמה והותירו
אחריהן חרסים, צלמיות ודמויות אלים. צלמיות
אלה שימשו לפולחן והן נעדרות זהות אישית.
יש בהן ריכוז והפשטה של הוויה שהיא מעבר
לעולם החושים.
הן חופשיות מנאמנות
לקנה המידה של הגוף האנושי, ואברי הגוף
מתוארים בהתאם לחשיבותם הפולחנית. בצלמיות
הפריון שנמצאו בארצות המזרח הקדום לדוגמה,
מתואר בהגזמה אזור אגן הירכיים ואילו הראש
נעדר תווי פנים לחלוטין. בתרבויות עתיקות
רבות מתוארת דמות האל כאחדות אחת, פלג הגוף
התחתון מעוצב כעמוד הנושא עליו ראש והידיים
משולבות בתוכו. הגוף הופך למשכן הרוח וככזה
הוא חופשי מייצוג גשמי.
|
|
המשך קריאה...
|
|
דימויים מקודשים באמנות הודית מסורתית
מוצגים מאוספי מוזיאון וילפריד ומוזיאון ישראל
אוצרות: שיר מלר ימגוצ'י וענת טורבוביץ'
מרבית הפסלים ההודיים המוצגים במוזיאונים נוצרו כאובייקטים של פולחן דתי.
חלקם הם שרידים מעיטורו הפיסולי של המקדש ההינדואיסטי עצמו, והקדושים
ביותר נועדו לחלל הסגור והחשוך של קודש הקודשים (garbhagriha). אחרים
הוצגו על מזבחות או הובלו על מרכבות (rathas) בפסטיבלים, וחלק
מהמיניאטורות נקנו על ידי מאמינים לצורכי פולחן (puja) ביתי ונסיעות. בכל
ההקשרים המקוריים הללו טופלו הפסלים כאילו הם יצורים חיים בעלי צרכים
גופניים ונפשיים. גם היום אפשר לראות את המאמינים מדי יום ביומו באים
להעיר בבוקר את האל בהתגלמותו הפיסולית, רוחצים ומלבישים אותו, מביאים לו
מנחות ודברי מאכל, מהללים אותו ומבצעים סביבו מיני טקסים.
|
|
המשך קריאה...
|
|
|
אוצרת: כרמלה
רובין
22.2.2008 -
24.5.2008
פתיחה: יום
שישי 22.2.2008 בשעה 12.30
דברים: אליסה דביר,אריאל הירשפלד, צבי לחמן
תערוכת צבי לחמן
מציגה דיוקנאות משוררים: אלה שאתנו ואלה
שכבר אינם. חלק מהרישומים נעשו תוך כדי מפגש עם
המשוררים וחלקם
מבוססים על מפגש עם צילומים וחומרים שיריים.
בשני המקרים,
לחמן אינו מתרכז בדומות הפיזית אל מושא הציור,
אלא במסירה המדייקת של הרף הקליטה. גילויי
ההפשטה....
|
|
המשך קריאה...
|
|
|
צילום דיגיטלי
26.03.08 - 26.12.07
אוצר גבריאל מענית
יעוץ אמנותי בועז טל
צילומיה של נעמי צור, נלקחו מבעד
לחלון מכוניתה, תוך כדי נסיעה חולפת, חוזרת ונשנית, ברחוב הרצ בחיפה. נעמי ילידת
העיר זוכרת את הזמנים בהם הרחוב, הנקרא על שמו של חוזה המדינה, היה רחוב מרכזי
וסימל יוקרה והדר. השתנו הזמנים ויחד עמם השתנה הנוף האנושי והשתנו פני הרחוב:
היום שוקק הרחוב בני אדם, רובם עולים חדשים, עומסים שקיות כבדות, מלאות בגורל חייהם....
|
|
המשך קריאה...
|
|
אוצר :
גבריאל מענית
התערוכה עוסקת בקנפליקט הנובע מעצם
זהותה של האמנית והקשר שלה למקום, לזמן ולזיכרון. שפתה המטפורית מתבססת על קודים
מוסכמים וסמלים מסורתיים ואוניברסאליים כאחד. הלחם מבטא דרך כל החושים, מגוון
אינסופי של משמעויות, בהן היא עושה שימוש כדי לגעת בנו ב"בטן" תרתי
משמע.התערוכה "פת יומנו"
כאובייקט פיסולי קרמי מייצגת את הבחירה בחיים, בהמשכיות, במבט לעתיד ובתקווה.
|
|
|
9.6.07 - 31.8.07
בתערוכה זו מוצג מבחר מתוך מאות רבות של עבודות אשר ברכה גיא יצרה במשך
עשרות שנים של עבודה שופעת ופורייה. המאפיין העיקרי בעבודותיה של ברכה גיא הוא חקר
וניסוי בלתי פוסק של טכנולוגיות
עתיקות יומין המאפשרות גיוון וצביעה של יריעות טקסטיליות ואחרות ? הבאטיק
על נגזרותיו.
|
|
המשך קריאה...
|
|
|
קימונו
לבוש יפני מסורתי
מיצירות ואוסף האמנית טאיקו קושידה אליאש
אוצר: עודד אברמובסקי
הפקה: המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ע"ש יחיאל נהרי-רמת גן
בשיתוף עם שגרירות יפן בישראל
קימונו לא רק "דבר שלובשים"
השם "קימונו" הוא ביטוי מודרני שנכנס לשימוש בתקופת מייג'י (1868- 1912), עם היפתחותה של יפן לעולם לאחר כמעט 300 שנה של הסתגרות מרצון. כאשר הגיעו הזרים ליפן וראו לראשונה את היפנים בלבושם המסורתי, הם שאלו מהו שם הבגד שעוטף את גופם. התשובה הייתה "קימונו", שמשמעותו ביפנית "דבר שלובשים". אין ספק שבשביל היפנים הקימונו הוא הרבה יותר מזה הקימונו הובא ליפן מסין במאה ה-7 לספירה. קוד הלבוש הסיני קבע שכאשר סוגרים את הבגד, צד שמאל עוטף את צד ימין. הסינים ראו בבגד שנסגר מימין לשמאל סימן לברבריות, משום שקל יותר לאנשים ימנים לעטוף עצמם מימין לשמאל, וקל משמעותו לא אתי. היפנים אימצו כלל זה, שנשאר אחד העקרונות החשובים של לבישת הקימונו מאז ועד היום.
|
|
המשך קריאה...
|
|
|