תערוכות

ישראל הדני | משכן הרִיק

יצירתו של ישראל הדני משייטת מעל מרחבי הזמן, חושפת כמיהה אל הנפש פנימה. שנים רבות תר אחר צורה רוחנית שתהיה פתוחה דיה, כך שהרוח תוכל לשכון בה, חופשיה להמריא אל מרחביה. בנדודיו בין תרבויות עתיקות במזרח הקרוב והרחוק אסף אל תודעתו דימויים של מבני קדושה ותפילה: כיפות של מסגדים, פגודות של מקדשים וקמרונות, השואפים אל על ומעוררים תחושה של רוממות רוח.

את סדרת התרשימים המטאפיזיים בדיו שחורה ובעפרונות צבעוניים, המוצגת כאן לראשונה בארץ, יצר הדני מתוך זרם תודעה מרוכז במהלך כחודש ימים. נקודת המבט שממנה צוירו משקיפה ממעוף הציפור, חושפת מבנים פיסוליים יחידאיים, שאינם משתייכים לתרבות מסוימת, ואף לא למקום או לזמן מוגדרים. השער (או נקודת המוקד, הנראית בחלקם) מזמין אותנו להתקרב, להיכנס פנימה ולחוות רגע של קדושה בהיכלות האינסוף, שנבצר מאתנו להכילם. לצד הסימטריה ותחושת השלמות הצורנית המייחדת אותם, רבים מן התרשימים מכילים עדות ברורה לתהליך של חורבן בלתי נמנע. למרות ממדיהם הקטנים, דומה שמדובר במבנים מונומנטליים או בשרידיהם; מעין תזכורת לכך, שסופן של תרבויות אנוש, אפילו של המפוארות שבהן, להיכחד ולשוב אל האדמה.

חלק מן התרשימים מהדהדים פסלים קודמים, שיצר הדני בעץ לבוד, אחדים מהם מוצגים כאן. הציר המחבר ביניהם הוא חיפושו אחר מהות טהורה, היולית. המינימליזם המהודק בפסלים אלה והממד הרוחני המאפיין אותם מזכירים את פסלי האלים בתרבויות המזרח הקדום. כך, למשל, בשתי העבודות קנוסוס ומלאך הזיכרון ובתרשימים, שבהם מזמין אותנו הדני להתבונן בגוף האנושי כמקדש, כמזבח או ככלי קיבול. טבעות העץ הלבוד כמו מסמנות את עקבות הזמן ומקיפות חלל פנימי של גוף, הפתוח אל השמים ופורש את כנפיו.

הדני, שיצר עשרות פסלים סביבתיים גדולי ממדים במרחב הציבורי, נוהג לפתח אותם מתוך דגם מוקטן המונח על שולחנו. בתרשימים ובפסלים בתערוכה זו, המונומנטלי כמו שב ומתכנס אל האינטימי, מרכין את ראשו בענווה ומקשיב לזיכרונותיה של האדמה.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה