ארכיון תערוכות

הלכה ושטה ובאה

אוצרת –שיר מלר-ימגוצ'י

נונה אורבך

נונה אורבך
מבטן הספינה, השטה למרחקים, אני ניבט קשוב (ישראל פנקס)1
יצירתה של נונה אורבך היא מסע שבמהלכו היא בוחנת את עקבות פעולתה בחומר, משייטת בין העולמות ונמצאת במרחב שביניהם: מרחב ההתהוות. מעדיפה להשאיר אותו פנוי ופתוח למסעות עתידיים. היא מפליגה מחופי הים התיכון בספינות פיניקיות של יורדי הים הנועזים אל מחוזות בלתי נודעים, שטה מתרבויות עתיקות אל נוכחות הרגע. משרטטת את דרכה בזהירות, מתווה סימנים בתוך השקט עד כי הדרך וההולכת בה אחת הן.

כל עבודה נושאת עמה את קודמתה ומנבאת את הבאה אחריה. כל חומר שבו היא בוחרת נושא אותה בתוך מהותו אל מחוזות נפש נסתרים: "ההתחבטות בשאלה איזה חומר מייצג אותי עכשיו… היא בבחינת מפתח קסמים… בחירת החומרים, כך נדמה, נעשית פעמים רבות שלא מדעת, מנטיית לב ולא מהיגיון או מידע, ועל כן היא בחירה אמיתית ותמה"2: רבדים של כתמי צבע שמן בכחול, צהוב וחום נמהלים זה בזה על גבי בד לעומק אינסופי של ים קדמון; חריטות בלוח עץ לצד קווים דקים בעיפרון, נעלמים ותרים אחר המשך דרכם; נגיעות מכחול אווריריות באקוורל הנוזל ומתפשט עד גבול ספיגת הנייר; הבזק מצלמה מנציח צל חולף על גבי קיר טחב עתיק ביפן.
אהבתה של אורבך לעולם הקדום באה לידי ביטוי בתערוכתה תל-נונה3 ב-2001, שעבורה יצרה ממצאים ארכיאולוגיים אישיים מחומרים מצויים שהזמן נתן בהם את אותותיו: ברגים חלודים, שברי עץ ופיסות ברזל. החפירה הארכיאולוגית, לכאורה, מחברת אותה אל המורשת הקדומה של אזורנו ואל תהליכי זיכרון אישיים פנימיים: "אני החופרת ואני הנחפרת", אומרת האמנית.

נונה אורבך

בין ה'ממצאים' מתל-נונה בולטת בפשטותה סירת מנחה קטנה שנוצרה בהשראת תרבות מצרים העתיקה. מפרש ברזל חלוד על גבי גוש עץ סדוק ומפוחם מאזכר את תהליך כלייתו של החומר ואת זמניותם של החיים. במיתולוגיה המצרית מסופר על אל השמש, רע, המפליג בסירתו עם שחר מעולמות המתים לעולמות החיים, ובלילה שט שוב אל השאול.

נונה אורבך
מסעה של הנשמה בין עולמות החיים והמתים מתואר גם בתלמוד4 במשפט "הלכה ושטה ובאה", כשם התערוכה, שהוא תמצית המסע של אורבך: הלכה ימים רבים כדי להכיר מקרוב את ערש תרבותנו; שטה ללא גוף, בים וברקיע, בין הזמנים; ובאה אל הרגע הנוכחי, פעימה אחת אינסופית.
הברוש והסירה שבים ומופיעים ביצירותיה של אורבך: הברוש, בזקיפות קומתו, מייצג את מות הגוף ואת נצחיות הרוח, והסירה מאפשרת מעבר בין העולמות. דימויים אלה מתחלפים ביניהם, מתהפכים ונטענים מחדש בכל חומר: הפסל שריד גדול נראה כמאובן גדול, הוא מזכיר גב סירה או ברוש הפוך, שריד קדום הנושא את צורתו העלומה לעתיד הרחוק; לא עוד סירה ואף לא ברוש. בעבודה סירה נושאת ברושים נוצר חיבור מפתיע המאחד בין הרצון לחופש ולתנועה מתמדת לבין הצורך ביציבות, בביטחון ובהיאחזות בקרקע.

שני הדימויים הללו חולקים צורה אחת, מעוגלת במרכזה ומחודדת בקצותיה. זוהי צורת מעבר בין ים ליבשה ובין אדמה לרקיע, זכרית ונקבית גם יחד, מכילה וחודרת בעת ובעונה אחת, ולכן כה טעונה ומרתקת.
ביוני 2008 הציגה אורבך את עבודותיה ביפן בתערוכה שהגשימה אהבה רבת שנים לאמנות היפנית. באסתטיקה היפנית המושג "מה" מתייחס למרחב שבין לבין בזמן ובחלל. ריקות חסרת צורה שממנה מתהוות הצורות כולן.

אין בעבודותיה של אורבך ניסיון לשלוט בחומר או בדימוי, אלא רצון לפגוש בו כפי שהוא ולקבל את מה שהוא מציע. תמיד היא משאירה קצה פרום, מקום חידתי, סף. כל יצירה היא מעבר מעולם לעולם. ההשתנות המתמדת של דימוי הברוש לעלה, לסירה, לאידרה, לסולם ושוב לברוש, מזכירה לנו עד כמה בר-חלוף הוא העולם.

ולמרות הכל, נמשך הניסיון להצמיח שורשים,
אחיזה לרגע שנדמה כנצח,
בפיסת אדמה בין מים לשמים
עולם בהתהוות
קו,
דרך,
על, מתחת, בתוך
עולם של יש
מול אין
עין
סירתי עגנה לרגע
בשמים.