ארכיון תערוכות

לגעת ברוח

אוצרות: שיר מלר ימגוצ'י וענת טורבוביץ'

דימויים מקודשים באמנות הודית מסורתית

מוצגים מאוספי מוזיאון וילפריד ומוזיאון ישראל

bodhisatva-488
מרבית הפסלים ההודיים המוצגים במוזיאונים נוצרו כאובייקטים של פולחן דתי. חלקם הם שרידים מעיטורו הפיסולי של המקדש ההינדואיסטי עצמו, והקדושים ביותר נועדו לחלל הסגור והחשוך של קודש הקודשים (garbhagriha). אחרים הוצגו על מזבחות או הובלו על מרכבות (rathas) בפסטיבלים, וחלק מהמיניאטורות נקנו על ידי מאמינים לצורכי פולחן (puja) ביתי ונסיעות. בכל ההקשרים המקוריים הללו טופלו הפסלים כאילו הם יצורים חיים בעלי צרכים גופניים ונפשיים. גם היום אפשר לראות את המאמינים מדי יום ביומו באים להעיר בבוקר את האל בהתגלמותו הפיסולית, רוחצים ומלבישים אותו, מביאים לו מנחות ודברי מאכל, מהללים אותו ומבצעים סביבו מיני טקסים.

dance-488

אבל אין להסיק מכך כי האל מזוהה עם הפסל. הפסל עצמו נעדר חיים או קדושה. רק עיצובו המסורתי והקפדני של הפסל באבן, במתכת או בעץ, בתהליך פולחני הקרוי pratistha, מביא לשינוי ממשי באופיו של האובייקט ומעניק לו חיים וקדושה. בספרות ההודית של ימי הביניים נהגו להשוות תהליך זה לגלגול הנשמה (atman), כאשר היא חודרת לגוף האנושי ומעניקה לו רוח-חיים (jiva), נשימה (prana), מוּדעות (chetana) או אנרגיה נשית (shakti). תהליך זה מתרחש לא בטקס חד-פעמי אלא בשורה שלמה של טקסים, הכוללים דקלום של מזמורים קדושים (mantras) והעברת כוחות אלוהיים. הוא נועד למשוך את האל לשהות בפסל, אשר הוכשר להכיל את נוכחותו.

nataraja-488

חלק גדול מהפסלים המוצגים בתערוכה עשויים יציקות של מתכת, בעיקר ארד, פליז ותערובת הכוללת גם נחושת. הארד הוא מהחומרים הקדומים ביותר המוכרים בפיסול של תת-היבשת ההודית. שיטות של יציקה ברמה טכנית גבוהה כבר פותחו בתרבות עמק האינדוס (בסביבות סוף האלף השלישי לפנה"ס), כמילניום לפני בואם של הנוודים האריאנים, שהביאו להודו את מקורות שפת הסנסקריט, את הספרות הוודית (Vedas) ואת הדת והפולחן, ששימשו בסיס להתפתחותו המאוחרת יותר של ההינדואיזם. אולם האריאנים כנוודים לא הביאו איתם מסורת של אמנויות פלסטיות, והסגנונות המקומיים בצפון-הודו נוצרו בחלקם כתוצאה מהשפעות זרות במאות האחרונות לפני הספירה ובמאות הראשונות לאחריה.

shiva_and_parvati-488

האבן היתה החומר הנפוץ ביותר בפיסול הבודהיסטי וההינדואיסטי מראשיתם, ורק במאות הרביעית והחמישית לספירה החלו להופיע שוב יצירות פיסוליות זעירות בנחושת ובתערובות של נחושת, בעיקר באזורים גנדהרה וקשמיר שבצפון-הודו.
הפיסול האדריכלי באבן היה חלק אינטגראלי וחשוב במבנה המקדש. ברבים מהמקדשים באזורים שונים בהודו לא קיימת כלל תחושה של קיר במבנה הקדוש, כפי שהיא מוכרת לנו באדריכלות המערבית, וזאת משום עומס הפסלים המכסים את כל המשטחים. למעשה, הפיסול אינו נתפס כתוספת לאדריכלות, כיוון שהקונצפציה הצורנית והסמלית של המקדש היא פיסולית ביסודה. בתערוכה במוזיאון, שבה הפסלים מוצאים מהקשרם המקורי, קשה לחוש את התפקיד המרכזי שיועד להם באסתטיקה של המבנים הקדושים. עם זאת, כמה נציגים מכובדים של פיסול אדריכלי המוצגים בתערוכה מעניקים לצופים אפשרות להתרשם מהפיסול הייחודי הזה.

ד"ר סימונה כהן, אוניברסיטת תל-אביב

salabhanjika-488

salabhanjika.jpgMost of the Indian statues that we see in museums were created for purposes of religious ritual. Some of them are fragments of the sculptural decoration of the Hindu temple, the most sacred were meant for the enclosed, dark space of the sanctum sanctorum (garbhagriha), others stood on altars or were carried on temple chariots (rathas) during festivals, and some of the miniatures were purchased by worshippers for home puja and travels

In all these original contexts the statues were treated as if they were living creatures with physical and spiritual needs. Even today one can see how worshippers come daily in the morning to awaken the god (or goddess) in his sculptural manifestation, to wash and clothe him, bringing gifts and food, praising him and performing various rituals around him. Is one to understand from this that the god is identified with the statue? Not at all. The statue, in its own right, has no life or divinity. These are imposed only after the traditional and careful formation of the statue in stone, metal or wood, through a process called pratistha, which causes the actual change in the character of the object and instills life into it. In Indian literature of the Middle Ages this process was compared to the reincarnation of the spirit (atman), when it entered a human body, brought it the spirit of life (jiva), breathe (prana), awareness (cetana), or divine energy (shakti). This process was not completed in one ceremony but rather in a whole series of ceremonies that included the recitation of mantras and the transmission of divine powers. Therefore, the statue is not identified with the god, and this entire process is geared to attract the god to reside in the statue that was prepared to contain his presence.

ganesh3-488

Many of the statues exhibited in the exhibition are metal casts, mostly of bronze, brass and alloys that contain copper. Bronze is one of the oldest materials known in the sculpture of the Indian sub-continent, and methods of casting were already developed to a high technical level by the Indus Valley culture (about the end of the 3rd millennium B.C.)., about a thousand years before the arrival of the Aryan nomads, who brought to India the foundation of the Sanskrit language, the Vedas, and the religion and ritual that was the basis for later developments of Hinduism. But the Aryans, as nomads, did not bring a tradition of plastic arts, and the development of local styles in Northern India were partially derived from foreign influences during the first centuries B.C. and A.D..

Stone was the most common material of Buddhist and Hindu Sculpture from its inceptions, and only in the 4th and 5th centuries small statues of copper and copper alloy were again created, primarily in the areas of Gandhara and Kashmir in North India.

Architectural sculpture in stone was an important and integral part of the temple structure. In many areas of India there is no sense of wall architecture, as we know it in western architecture, due to the congestion of sculpture that covers every surface. Actually, this is not an addition to architecture, because the entire formal and symbolic conception of the temple is fundamentally sculptural. It is difficult in an exhibition of statues, which have been removed from their contexts in the original structures, to comprehend their central function in the aesthetics of sacred buildings. Nevertheless, it is possible to see several formidable representatives of architectural sculpture in this exhibition and through them to get some idea of that amazing field.

Dr. Simona Cohen, Tel Aviv University