תערוכות מציגות

סובניר – שי זילברמן

שי זילברמן עוסק בדימויים מתווכים ובנרטיבים ההיסטוריים והתרבותיים הנטועים בהם, והאקלקטיות של אוסף מוזיאון וילפריד שימשה כר פורה לפעילותו: הוא בחר מספר חפצים מהאוסף ומגיב לשונות ולייחודיות של כל חפץ וחפץ ומקצין אותן. זילברמן כמעט אינו מתייחס למשמעות המקורית של החפצים שבחר, אלא למנעד המשמעויות והאפשרויות הטמונות בהם. הוא יצר את החפצים מחדש, דומים אך לא זהים, באמצעים המערבים ייצור חדשני — סריקה והדפסה דיגיטליות, לצד ייצור עמלני מסורתי — יציקות פורצלן. וכך, שני פסלים מהאוסף, פסלון קבורה מחימר מתקופת טאנג הסינית (המאות ה־10-7 לספירה) של סוחר שמי* ופסלון פליז מיניאטורי של הלך (יוון, המאות ה־1-3 לפנה"ס) הפכו למעין גמדי גינה מודרניים, מגיני האדמה, ומראת קבורה סינית מברונזה מתקופת האן (סוף המאה ה־3 לפנה"ס – המאה ה־3 לספירה) הפכה לגלגל.

הטענת הפסלים במשמעויות חדשות ושונות מערערת פרקטיקות מוזיאליות המקדשות את ההיסטוריה של החפצים ואת הזיכרון התרבותי ומצביעה על השיבוש האינהרנטי הקיים באוספים מוזיאליים — חפצים המחזיקים זיכרון היסטורי- תרבותי מוצאים ממקומם הטבעי, ועצם הגעתם למוזיאונים במקומות שונים בעולם הופכת את הנרטיב שלהם למדומיין.
בפעולותיו זילברמן מבטל לא רק היררכיות של זמן, גודל ומקום, אלא גם את הצורך שלנו בסיפור היסטורי קבוע ומוגדר. הקולאז'ים שהוא יוצר מורכבים מצילומי אובייקטים מתקופות ותרבויות שונות שהוא מוצא בגלויות ובספרי היסטוריה ותרבות ישנים. הצילומים נגזרים ומודבקים ויוצרים יחד אובייקט הנראה מוכר בחומריותו ואפילו בצורתו,
אך עם זאת שיוכו לנרטיב ספציפי אינו מיידי ופשוט. החפצים (שבמקור היו חשובים דיים כדי להופיע בספרים כמייצגי תרבות) נשזרים זה בזה, החומרים והצבעים הופכים לאחד, מעין קפסולת זמן מדומיין, והזיכרון התרבותי שכל חפץ מתיימר לקפל בתוכו הופך להיות פואטי ולא קונקרטי.

בקצהו השני של האולם תלוי קולאז' שהוגדל ותורגם לאריג בטכניקת ג'אקארד, בתהליך שמשלב מסורת רבת שנים של אריגה עם טכנולוגיות חדישות של עיבוד ממוחשב. הקולאז', אוסף של דימויים במהותו, חוזר להיות אובייקט מוזיאלי אחד, המשתלט על החלל: כד ברונזה סיני נפער ומוטל על צדו כשבמרכזו מונח מה שנראה ככדור, אך למעשה זהו ראש אלה עשוי אבן המטיט (התקופה הכלקוליתית, האלף הרביעי לפנה"ס). החיבור בין הדימויים הופך למעין עין ענקית הבוהה בנו, כמו עין של בובת דארומה** המחכה להשלמת העין השנייה.