תערוכות עתידיות

מיה דונסקי / שמלה עירומה

שיר מלר-ימגוצ'י

השמלות של מיה דונסקי מרחפות, נפרשות ומתמוססות אל החלל. סדרת העבודות שמלה קושרת בין שני שדות היצירה שבהם היא מתמקדת: ציור ומחול בוטו. הבוטו התפתח בשנות ה-60 של המאה ה-20 כזרם אוונגרדי, ששחרר את המחול מכוריאוגרפיה מוכתבת מראש והציע לרקדן להיות קשוב לתנועה הנובעת מבפנים ולשינויים המתרחשים בגופו. דונסקי נחשפה לסגנון ריקוד זה באמצע שנות ה-80, בעת שהות בת שש שנים ביפן, שם למדה אצל אחד מאבות הבוטו, קזואו אונו. מחול הבוטו הוא מסע אל הלא¬-נודע, התובע חשיפה והתמסרות טוטאלית, כפי שכתב פומיאקי נקמורה, אחד מהוגי הבוטו החשובים: "אֲנַחְנוּ מְאַבְּדִים אֶת הַשְלִיטָה בְּמוּדָעוּתֵנוּ הַבִּלְתִּי פוֹסֶקֶת בְּיַחַס לְעַצְמֵנוּ; / אָנוּ חָשִים אֶת הַפַּחַד שֶל הַקִּיוּם חֲסַר הַתַּחְתִּית. / אָנוּ יוֹדְעִים שֶמַּשֶּהוּ בְּיַחַס לַגוּף 'שֶלִּי' אֵינֶנוּ שַיָך לָ'רָצוֹן שֶלִּי', / לָ'אֶגוֹ שֶלִּי'."

השמלות שיצרה דונסקי עבור מופעי הבוטו שלה הן ביטוי לזהויות מרובות המופיעות גם בציוריה. באחד המופעים שיצרה, השמלה, תלויה שמלה אדומה גדולה במרכז החלל. כל רקדן נכנס אל תוך החלל שמייצרת השמלה, מבטא את השינוי שהיא מחוללת בו ויוצא מתוכה. כך הופכת השמלה למרחב של התהוות ושל שינוי. באחד מרגעי השיא במופע מתגלה דונסקי עצמה מתחת לשולי השמלה שהתרוממו, מתנדנדת על נדנדה, וכמו נולדת מתוכה. השמלה, לדידה, היא הזמנה למפגש עם דמות לא-נודעת, ישות שנוכחותה עדיין מהדהדת בתוכה; "השמלה", היא אומרת, "זוכרת את זו שהלכה…".

בקטע המחול המוצג בתערוכה פושטת האמנית בהדרגה יריעת ניילון שקופה, שזורה בחוטי דבק שחורים, שנותרה מן המיצב חלל פנימי של האמן היפני, אונישי יסואקי, שהוצג במוזיאון וילפריד ב-2012. הפרידה מן המעטה הדביק מסמלת טרנספורמציה, ומעלה על הדעת השלת עור. הבוטו, עבור דונסקי, הוא מחול הנפש העירומה. תהליך החשיפה הוא אינסופי ואינו מסתכם בשחרור מן הבגד, המסתיר את מערומי הגוף.

בציוריה, כמו במחול, השמלה-גוף היא זירת התרחשות נושמת, המתרחבת אל החלל העוטף אותה. זוהי מעטפת פתוחה העשויה שכבות צבע שקופות. הכתמים מתפשטים ומתמזגים זה בזה מבלי להיעצר בגבולותיה. קווי המתאר מותירים קצוות פרומים. השמלה אינה מבקשת לתחום את גבולות הגוף הפיזי, כי אם לתת ביטוי לגוף רגשי ואנרגטי, הנמצא בתנועה מתמדת. דונסקי מסמנת לאורך השמלה-גוף מרכזים, שסביבם נעים יקומים פנימיים, קווים רוטטים ועדינים או משיחות מכחול, המצוירות בעוצמה סוחפת, ההופכת למערבולות.

דונסקי מודעת גם להקשרים המוצפנים בעבודותיה, הנובעים מהיותה בת דור שני לניצולי שואה. דימויים, כגון מכתבים, מעטפות, כיסים, תכים וטלאים, מחוות של גילוי והסתרה – כל אלה נמצאים בגוף עבודות הציור ועבודות הבוטו שלה. העיסוק בפרטי לבוש, הנושאים עמהם סיפורים אישיים וזיכרון של חיים שאבדו, הוא עבורה מניע נוסף לבטא את הנוכחות הנעדרת ולתפור עבורה שמלה, המציעה מרחב של נשימה וחיים, של איחוי וריפוי.

עבודותיה של דונסקי בתערוכה הן חלק מסדרה מתמשכת, שראשיתה בשנת 2012, ונכללות בה עשרות עבודות. הפורמט המוארך המאפיין אותן וקנה המידה מתייחסים שניהם לגוף. לדבריה, כל שמלה היא שער. כל אחת מן השמלות היא מעין מראה, המוצבת מול הצופה ומשקפת זהות ונשמה הפועמת בתוכה.

שיר מלר-ימגוצ'י