מוזאון וילפריד ישראל

אלפים חבים לו את חייהם, אך מעטים מכירים את שמו. הצצה לסיפור חייו המסתורי של וילפריד ישראל, לרגל יום השואה הבינלאומי, שצוין אתמול
29.01.2011 עופר אדרת

טיסה 777 של חברת התעופה ההולנדית קיי-אל-אם היתה בדרכה מליסבון לבריסטול בבוקר 1 ביוני 1943, כשהותקפה על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר הגרמני. על סיפון המטוס האזרחי, שעלה בלהבות והתרסק בים, היו 13 נוסעים וארבעה אנשי צוות. כולם נספו.
עד היום לא ידוע בוודאות מדוע יורט המטוס. שמועות הצביעו על כל אחד מארבעת הנוסעים כיעד פוטנציאלי שביקשו הנאצים לחסל: שחקן הקולנוע הבריטי לסלי הווארד; רואה החשבון שלו, שדמה לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל; קצין מודיעין בריטי; ואדם נוסף – וילפריד ישראל, איש עסקים יהודי שפעל בסתר להצלת אלפי יהודים בתקופת השואה.
לאחרונה, כמעט 70 שנים לאחר ההתרסקות, מנסים כמה ממוקירי זכרו של ישראל, בני קיבוץ הזורע, לפתור את חידת חייו ומותו ולהחיות מחדש את פועלו של מי שרבים חבים לו את חייהם, אך רק מעטים מכירים את שמו. הם נברו בארכיונים, איתרו חברים ותיקים, קראו, חקרו ואספו חומר לסרט תיעודי על חייו, שמופק בימים אלה.
אחד מהם הוא אופיר בר, עובד היי-טק בן 54, שאביו היה חבר של ישראל. "אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שאנחנו יודעים כל כך הרבה על אנשים אחרים שהצילו יהודים, כמו ראול ולנברג ואוסקר שינדלר, אבל אף אחד לא מכיר את וילפריד ישראל", אמר.
את התשובה לכך אפשר לתלות באישיותו: ישראל היה אדם מסוגר, דיסקרטי, סודי וחרד לפרטיותו. הסתירות שבחייו מתרבות ככל שנוברים בפרטים: קפיטליסט שהאמין בקומוניזם; אוהב אדם שהרבה להתבודד; חובב גברים צעירים שהיה מוקף בנשים יפות; פציפיסט וחלש, שהיה לגיבור שפעל בהירואיות וללא חת למען אחרים, תוך סיכון עצמי רב.

אלברט איינשטיין, שהכיר אותו בברלין, אמר עליו: "ישראל היה אחד האנשים המושלמים והאצילים ביותר שהכרתי אישית", וכינה אותו "יצירה אמנותית מהלכת". משה שרת, לימים ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, כתב כי "וילפריד היה טרוד ונתון כולו לדאגה עמוקה לגורל היהודים שנותרו בגרמניה". הסופר כריסטופר אישרווד השתמש בוילפריד כהשראה לאחד מגיבורי ספרו "פרידה מברלין".
"הוא רצה להישאר אנונימי, סירב לקבל קרדיט על מעשיו ופעל ללא כותרת ובלי תהילה. כמעט כל מי שהכיר אותו ידע לספר על מעשיו, אך תיאר אותו כמסתורי, ולא ידע דבר על אישיותו", אמרה נעמי שפרד, שפירסמה ביוגרפיה מקיפה על ישראל ב-1984. "כל פעולותיו בתקופה הנאצית היו צריכות להיעשות בחשאי, כי הוא היה נתון בסכנה מתמדת ועקבו אחריו בכל מקום. הוא נותר חמקמק, אך מרתק", הוסיפה.

בית הכלבו
וילפריד ישראל נולד ב-1899 למשפחה אמידה שניהלה בברלין את בית הכלבו גדול והמפורסם "נ' ישראל", ששכן ליד בניין העירייה. כשהיה בן 22 מונה למנהל העסק, שבשיאו העסיק 2,000 עובדים והיה אחד מבתי הכלבו הגדולים והחשובים באירופה. בשל מעמדה הרם של המשפחה וחשיבות המקום, הוסיף הכיתוב "ישראל" להתנוסס על חזית הבניין גם אחרי שהנאצים השתלטו על ברלין. לצד זאת, לא הוצב במקום צלב קרס כפי שדרשו הרשויות.
ישראל היה קשוב לרחשי לבם של העובדים, טיפח אותם ודאג לכל צרכיהם, גם בשעת משבר. הוא נלחם בעור שיניו על העסקתם, גם כשהנאצים התנכלו לעסקים ולעובדים יהודים, והצליח לשרוד בשעה שעסקים יהודים אחרים קרסו בזה אחר זה. בהמשך, עד לסגירת העסק, סייע וילפריד לשני שלישים מעובדיו היהודים להימלט מגרמניה, שילם להם משכורות גם לאחר שעזבו את העסק והציל כך את חייהם.
ב-30 במארס 1933, ימים ספורים לאחר שנשרף הרייכסטאג, הסתערה יחידה נאצית על הכלבו ותבעה מישראל לפטר את כל עובדיו היהודים. כשסירב לעשות כן נעצר, אך שוחרר בהתערבות אחד מעובדיו, שהיה בעצמו נאצי.
ב-1 באפריל 1933 הונהג יום חרם על עסקים יהודיים בגרמניה. פלוגות הסער ששלחו הנאצים הוצבו בפתח העסקים האלה. אחת המשמרות פקדה את בית הכלבו של ישראל. "הסבים שלי נהגו לקנות את כל מצרכיהם בחנות, וכך מתכוונת גם אני לעשות", אמרה להם לקוחה גרמנייה, שהתעקשה להמשיך לקנות אצל ישראל למרות החרם.
בליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938, נכנסו אנשי אס-אס חמושים לבית הכלבו, עצרו את העובדים היהודים והרסו כל מה שנקרה בדרכם. מיד כשבא למקום בדק ישראל את רשימת עובדיו היהודים שנאסרו, והחל במשא ומתן על שחרורם ממחנה הריכוז זכסנהאוזן. הם שוחררו לאחר שהבטיח למנהל המחנה שיוכל לקנות בכלבו בחינם בחג המולד הקרוב.
בתחילת 1939 לא היתה עוד לעסק יהודי אפשרות לפעול בברלין, וישראל נאלץ למכור אותו. "ברגע פרידה זה, אחרי עבודה משותפת במשך דורות, אני רוצה להביע שוב את הוקרתי העמוקה ביותר ותודתי האישית לכל חברי לעבודה… ששירתו את החברה בנאמנות כה רבה במשך זמן כה רב", כתב אז לעובדיו. ימים ספורים לאחר מכן נתלתה כרזה ברחובות העיר: "שינוי הבעלות על ?נ ישראל'. כולם מוזמנים לחנוכת החברה מחדש. הייל היטלר".

12 מעילים
לא רק לעובדיו דאג ישראל. את קשריו הענפים, כספו ומעמדו הוא ניצל בעיקר להצלת רבבות יהודים אחרים, בכל רחבי אירופה. החל בשנות ה-20 הוא יזם, תמך ומימן פרויקטים שונים להעלאת ילדים יהודים מאירופה לארץ ישראל ולמדינות נוספות.
ישראל היה החלוץ של תנועת "עליית הנוער" שהקימה רחה פראייר בגרמניה, תנועה שהעלתה לארץ ישראל צעירים יהודים שהשתלבו בעבודה חקלאית. המשתתפים הראשונים בפרויקט היו 12 נערים יהודים שפוטרו מעבודתם בגרמניה בשל מוצאם. וילפריד נרתם לעזרתם, מימן ואירגן את עלייתם לישראל. חלוצי הפרויקט עדיין לא הכירו את תנאי האקלים בישראל, ולבקשתם צייד אותם וילפריד ב-12 מעילי צמר עם צווארוני קטיפה, שהורדו הישר מהקולבים בבית הכלבו.
ישראל סירב לעזוב את ברלין ולסגור את העסק גם כשרבים ממכריו וחבריו עשו זאת. עם הזמן היה לכתובת לאלפי יהודים, שהסתייעו בו, התייעצו עמו וקיבלו ממנו תמיכה כלכלית. כך התגבש סביבו מיתוס של אדם חסין מפני הנאצים, על אף היותו יהודי. באמצעות מנגנון חשאי שהקים, עם שני שותפים, סייע ישראל לשחרורם של רבים נוספים ממחנות ריכוז, תוך שימוש בכספים, באשרות ובקשרים שהיו לו עם גורמים במשטר הנאצי.
אחד היהודים שהסתייעו בווילפריד היה נער בן 18. השניים שמרו על קשר, שאיפשר לקבל הצצה נדירה לעולמו הפנימי של ישראל. "המאבק להושיט יד ולגעת בעולם הוא המעמסה המיוחדת שהחיים הטילו עלי", כתב לו ישראל.
פרויקט ההצלה הגדול ביותר שהיה מעורב בו ישראל הוא ה"קינדרטרנספורט", שבו הוסעו כעשרת אלפים ילדים יהודים מאירופה הנאצית לבריטניה ערב מלחמת העולם השנייה. וילפריד לא היסס לפנות לדרגים הבכירים ביותר שקיים אתם קשר, בניסיון להניעם לסייע בהצלת יהודים. בכך חשף לא אחת את חוסר הרצון של המערב לסייע גם לנוכח זוועות הנאצים.
בפנייה למדינאי הבריטי היהודי הרברט סמואל, ביוני 1938, כתב ישראל: "בוודאי שמעת על מצבם הקשה של רבים מבני דתנו מאז מאסרם בשבועות האחרונים. עתה סובלים הם ייסורי תופת באחד מחנות הריכוז החדשים, בתוך מה שמכנים מחצבות האבן של המוות… בשביל רבים, המוצא היחיד מעינויים הוא להטיל עצמם לתוך סבך חוטי הברזל של הגדר המחושמלת". בקשתו של ישראל, להשתמש באונייה בריטית לחלץ יהודים מגרמניה, לא נענתה.
אחרי שמכר את העסק עבר לבריטניה והמשיך לעסוק במלוא המרץ בפעילות הצלה. באחד מתפקידיו כתב הערכות מצב, ששימשו את מקבלי ההחלטות בבריטניה. בין היתר, היה בין הראשונים שדיווחו על גירושי היהודים למזרח אירופה. "השלטון הנאצי מתכוון להשמיד את היהודים", כתב בתחילת 1942. "…תוכניות אלה, אם יתירו לנאצים לממש אותן באופן שיטתי, יובילו, בסופו של דבר, לפינוי כל הגטאות, שבהם מרוכזים עכשיו יהודים, ולריכוז כל האוכלוסייה היהודית האירופית באזורי השמדה במזרח אירופה", הוסיף. גירוש, השמדה וחיסול היו מלים שבהן הרבה להשתמש בדיווחים – זמן רב לפני שהיו שגורות בפי כל.

הקיבוץ
כמה פעמים לאורך השנים ביקר וילפריד בארץ ישראל, והתרשם במיוחד מהחלוצים ומהקיבוצים. את גורלו קשר עם אנשי הזורע, אף הם יוצאי גרמניה. בביקורו האחרון בקיבוץ, ב-1940, הביע את רצונו להיות חבר ולהיקבר בו לאחר מותו. בדרכו חזרה לאירופה כתב לחבריו בקיבוץ: "ידוע לי שההכרח מכתיב לי את דרכי, אבל אני יודע גם שתחושת הביטחון האופפת אותי בהזורע יוצרת אצלי הרגשת בית. אני יוצא לדרך בכוחות מחודשים, וכל מה שהעתיד טומן בחיקו בשבילי, כואב ככל שיהיה – שהותי בארץ תרכך אותו".
למשימתו האחרונה, שממנה לא שב, יצא ישראל ב-1943 בשליחות הסוכנות היהודית. "אינני מסוגל, איני מעז לסרב. אני חייב להתחזק כדי שיהיו לי כוחות לגשת למשימה הזו", כתב ערב צאתו לליסבון, שם היה אמור לרכז את מאמצי הצלתם של הפליטים היהודים. אז גם כתב את צוואתו והוריש את אוסף יצירות האמנות שלו לקיבוץ הזורע. האוסף מוצג שם עד היום במוזיאון הנושא את שמו.
במלאות 25 שנה למותו כתבה ידידתו אמה וולוויל על משימתו האחרונה של ישראל. "הוא בא מלונדון כדי לעזור לפליטים שנתקעו בספרד ובפורטוגל ולהוציא אותם משם… הוא היה מלא התלהבות ותיאר את הדבר כניתן לביצוע… 97 סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שהספיק עוד להכין, ירדו אתו למצולות". *

וילפריד ישראל. תדמית של אדם חסין מפני הנאצים תצלום רפרודוקציה: איציק בן מלכי

14 ביולי 1939: כמה מילדי ה'קינדרטרנספורט' בהגיעם מווינה ללונדון תצלום: גטי אימג'ס

להזמנת הקטלוג לחצו כאן