סומקשי סינג, שרון גלזברג ושי זילברמן עוסקים בעבודותיהם בהתפתחות של נרטיבים תרבותיים ובוחנים תפיסות מציאות ויצירה של נרטיבים מקומיים, אישיים ובדויים. שלושת האמנים יצרו מיצבים חדשים לתערוכה ומציעים בהם אפשרויות להתבוננות מחודשת על אובייקטים ועל הדרכים בהן הם קשורים לזיכרונות — אישיים או תרבותיים והיסטוריים — ולפעולת הזיכרון עצמה. אוסף המוזיאון והמרחב הגאוגרפי-רעיוני-תרבותי בו הוא פועל מהווים נקודת מוצא לכל אחד מהמיצבים ולתערוכה.
הזיכרון הסמנטי מכיל את זהותם ומאפייניהם של אובייקטים שונים בסביבת האדם, ולכן הוא מקושר למושג הידיעה, אך ניתן לרכוש מידע סמנטי גם באופן לא-מודע מתוך החשפויות חוזרות בסיטואציות שונות ובהקשרים שונים. האם ניתן לעשות מניפולציה לזיכרון על–ידי יצירת שינוי בדפוסים המזוהים עם אובייקט מסוים? שלושת האמנים ליקטו ועיבדו סיפורים ואובייקטים והשתמשו בהם כמצע לבחינת האמת הפנימית של החפצים. הם בוחנים אם שינוי במיקום האובייקטים על ציר הזמן, במיקום הגאוגרפי ובמשמעות התרבותית יוצר שינוי בזהותם, ועד כמה תלויה זהות זו בהבניית הקשרים וסיטואציות אחרות.
בכל אחד מהמיצבים משתמשים האמנים ברדי מייד — גלזברג ברהיטים, זילברמן באובייקטים מוזיאליים וסינג בצמחים —
אבל שלושתם משבשים את השימוש המקובל, הולכים נגד הזיכרון הסמנטי ויוצרים נרטיב חדש, שבתוכו מקבלים האובייקטים משמעות מפתיעה וחדשה. הרהיטים של גלזברג הופכים מחפצים שימושיים למצע לגן; גמדי הגינה של זילברמן מבוססים על פסלים היסטוריים בעלי הקשר תלוי תרבות, שנעלם כתוצאה משכפולם בחומרים חדשים והגדלתם, והצמחים של סינג הופכים לאלמנטים אווריריים נטולי שורש וגוף, תלויים באוויר ונעים בין אובייקט לרישום.
החלל הנפער בין הזיכרון הסמנטי של האובייקטים לבין האובייקטים במהותם החדשה מאפשר בניית נרטיב חדש ומזכיר לנו, כי השתנות היא חלק בלתי נפרד מקיומנו בעולם.
