מקבץ תערוכות – זיכרון סמנטי

רותם רוף, ענת טורבוביץ

סומקשי‭ ‬סינג‭, ‬שרון‭ ‬גלזברג‭ ‬ושי‭ ‬זילברמן‭ ‬עוסקים‭ ‬בעבודותיהם‭ ‬בהתפתחות‭ ‬של‭ ‬נרטיבים‭ ‬תרבותיים‭ ‬ובוחנים‭ ‬תפיסות‭ ‬מציאות‭ ‬ויצירה‭ ‬של‭ ‬נרטיבים‭ ‬מקומיים‭, ‬אישיים‭ ‬ובדויים‭. ‬שלושת‭ ‬האמנים‭ ‬יצרו‭ ‬מיצבים‭ ‬חדשים‭ ‬לתערוכה‭ ‬ומציעים‭ ‬בהם‭ ‬אפשרויות‭ ‬להתבוננות‭ ‬מחודשת‭ ‬על‭ ‬אובייקטים‭ ‬ועל‭ ‬הדרכים‭ ‬בהן‭ ‬הם‭ ‬קשורים‭ ‬לזיכרונות‭ ‬‮—‬‭ ‬אישיים‭ ‬או‭ ‬תרבותיים‭ ‬והיסטוריים‭ ‬‮—‬‭ ‬ולפעולת‭ ‬הזיכרון‭ ‬עצמה‭. ‬אוסף‭ ‬המוזיאון‭ ‬והמרחב‭ ‬הגאוגרפי‭-‬רעיוני‭-‬תרבותי‭ ‬בו‭ ‬הוא‭ ‬פועל‭ ‬מהווים‭ ‬נקודת‭ ‬מוצא‭ ‬לכל‭ ‬אחד‭ ‬מהמיצבים‭ ‬ולתערוכה‭.‬

הזיכרון‭ ‬הסמנטי‭ ‬מכיל‭ ‬את‭ ‬זהותם‭ ‬ומאפייניהם‭ ‬של‭ ‬אובייקטים‭ ‬שונים‭ ‬בסביבת‭ ‬האדם‭, ‬ולכן‭ ‬הוא‭ ‬מקושר‭ ‬למושג‭ ‬הידיעה‭, ‬אך‭ ‬ניתן‭ ‬לרכוש‭ ‬מידע‭ ‬סמנטי‭ ‬גם‭ ‬באופן‭ ‬לא‭-‬מודע‭ ‬מתוך‭ ‬החשפויות‭ ‬חוזרות‭ ‬בסיטואציות‭ ‬שונות‭ ‬ובהקשרים‭ ‬שונים‭. ‬האם‭ ‬ניתן‭ ‬לעשות‭ ‬מניפולציה‭ ‬לזיכרון‭ ‬על‮–‬ידי‭ ‬יצירת‭ ‬שינוי‭ ‬בדפוסים‭ ‬המזוהים‭ ‬עם‭ ‬אובייקט‭ ‬מסוים‭? ‬שלושת‭ ‬האמנים‭ ‬ליקטו‭ ‬ועיבדו‭ ‬סיפורים‭ ‬ואובייקטים‭ ‬והשתמשו‭ ‬בהם‭ ‬כמצע‭ ‬לבחינת‭ ‬האמת‭ ‬הפנימית‭ ‬של‭ ‬החפצים‭. ‬הם‭ ‬בוחנים‭ ‬אם‭ ‬שינוי‭ ‬במיקום‭ ‬האובייקטים‭ ‬על‭ ‬ציר‭ ‬הזמן‭, ‬במיקום‭ ‬הגאוגרפי‭ ‬ובמשמעות‭ ‬התרבותית‭ ‬יוצר‭ ‬שינוי‭ ‬בזהותם‭, ‬ועד‭ ‬כמה‭ ‬תלויה‭ ‬זהות‭ ‬זו‭ ‬בהבניית‭ ‬הקשרים‭ ‬וסיטואציות‭ ‬אחרות‭.‬

בכל‭ ‬אחד‭ ‬מהמיצבים‭ ‬משתמשים‭ ‬האמנים‭ ‬ברדי‭ ‬מייד‭ ‬‮—‬‭ ‬גלזברג‭ ‬ברהיטים‭, ‬זילברמן‭ ‬באובייקטים‭ ‬מוזיאליים‭ ‬וסינג‭ ‬בצמחים‭ ‬‮—‬‭ ‬
אבל‭ ‬שלושתם‭ ‬משבשים‭ ‬את‭ ‬השימוש‭ ‬המקובל‭, ‬הולכים‭ ‬נגד‭ ‬הזיכרון‭ ‬הסמנטי‭ ‬ויוצרים‭ ‬נרטיב‭ ‬חדש‭, ‬שבתוכו‭ ‬מקבלים‭ ‬האובייקטים‭ ‬משמעות‭ ‬מפתיעה‭ ‬וחדשה‭. ‬הרהיטים‭ ‬של‭ ‬גלזברג‭ ‬הופכים‭ ‬מחפצים‭ ‬שימושיים‭ ‬למצע‭ ‬לגן‭; ‬גמדי‭ ‬הגינה‭ ‬של‭ ‬זילברמן‭ ‬מבוססים‭ ‬על‭ ‬פסלים‭ ‬היסטוריים‭ ‬בעלי‭ ‬הקשר‭ ‬תלוי‭ ‬תרבות‭, ‬שנעלם‭ ‬כתוצאה‭ ‬משכפולם‭ ‬בחומרים‭ ‬חדשים‭ ‬והגדלתם‭, ‬והצמחים‭ ‬של‭ ‬סינג‭ ‬הופכים‭ ‬לאלמנטים‭ ‬אווריריים‭ ‬נטולי‭ ‬שורש‭ ‬וגוף‭, ‬תלויים‭ ‬באוויר‭ ‬ונעים‭ ‬בין‭ ‬אובייקט‭ ‬לרישום‭. ‬
החלל‭ ‬הנפער‭ ‬בין‭ ‬הזיכרון‭ ‬הסמנטי‭ ‬של‭ ‬האובייקטים‭ ‬לבין‭ ‬האובייקטים‭ ‬במהותם‭ ‬החדשה‭ ‬מאפשר‭ ‬בניית‭ ‬נרטיב‭ ‬חדש‭ ‬ומזכיר‭ ‬לנו‭, ‬כי‭ ‬השתנות‭ ‬היא‭ ‬חלק‭ ‬בלתי‭ ‬נפרד‭ ‬מקיומנו‭ ‬בעולם‭.‬

מאגר – סומקשי סינג

סומקשי סינג יוצרת גנים אניגמטיים הבנויים מדימויי צמחים אווריריים רקומים בחוטים לבנים דקיקים ומהקרנת אנימציה על מסכים. במיצב "תרשים ללפני ואחרי", מסתובב המבקר במעין גן של רוחות, בינות צמחים לבנים שנוצרו בטכניקות מסורתיות של רקמה ותחרה. אך בשעה שבמעשה הרקמה הדימוי נקשר פשוטו כמשמעו למצע עליו הוא נמצא, הרי שכאן פורמת סינג את פני השטח ומשאירה את הדימוי עצמו מרחף, כרישומי חוטים חסרי בסיס שצומצמו למהות שטוחה ולבנה, כזיכרונות של גנים.

ביקור של האמנית בגן של נזיר החי בהרי ההימלאיה הוא מקור השראתה למיצב השני "בתוך הגן". כמחווה לאור הייחודי שהציף את המקום, יצרה האמנית גן שמיימי מרישומים ורקמה באנימציית סטופ מושן (stop motion). דימויי הצמחים המוקרנים על המסכים השקופים נראים כמרחפים באוויר, מצוירים ונעלמים בכל פעם מחדש, כמו מחזוריותו של הטבע.

בעבודותיה של סינג החומר נפקד אך תמיד נוכח כזיכרון מתעתע למסורות ולחיים. היא מכוונת אותנו להאט ולהתבונן בפרטים הקטנים הסמויים מן העין, כמו העשבים השוטים המבצבצים מבעד לחרכי מרצפות, מסרבים להיכנע לכללים ולמגבלות, וכך מצביעה גם על גבולות השליטה שלנו בטבע. היא מערבבת בין האישי למקומי, בין הדימויים להשתקפותם ומערערת את תפיסת המציאות הרווחת והמקובעת שלנו, בשעה שהיא מציעה התבוננות גמישה יותר, שבה השינוי הוא האלמנט הקבוע ביותר.

סובניר – שי זילברמן

שי זילברמן עוסק בדימויים מתווכים ובנרטיבים ההיסטוריים והתרבותיים הנטועים בהם, והאקלקטיות של אוסף מוזיאון וילפריד שימשה כר פורה לפעילותו: הוא בחר מספר חפצים מהאוסף ומגיב לשונות ולייחודיות של כל חפץ וחפץ ומקצין אותן. זילברמן כמעט אינו מתייחס למשמעות המקורית של החפצים שבחר, אלא למנעד המשמעויות והאפשרויות הטמונות בהם. הוא יצר את החפצים מחדש, דומים אך לא זהים, באמצעים המערבים ייצור חדשני — סריקה והדפסה דיגיטליות, לצד ייצור עמלני מסורתי — יציקות פורצלן. וכך, שני פסלים מהאוסף, פסלון קבורה מחימר מתקופת טאנג הסינית (המאות ה־10-7 לספירה) של סוחר שמי* ופסלון פליז מיניאטורי של הלך (יוון, המאות ה־1-3 לפנה"ס) הפכו למעין גמדי גינה מודרניים, מגיני האדמה, ומראת קבורה סינית מברונזה מתקופת האן (סוף המאה ה־3 לפנה"ס – המאה ה־3 לספירה) הפכה לגלגל.

הטענת הפסלים במשמעויות חדשות ושונות מערערת פרקטיקות מוזיאליות המקדשות את ההיסטוריה של החפצים ואת הזיכרון התרבותי ומצביעה על השיבוש האינהרנטי הקיים באוספים מוזיאליים — חפצים המחזיקים זיכרון היסטורי- תרבותי מוצאים ממקומם הטבעי, ועצם הגעתם למוזיאונים במקומות שונים בעולם הופכת את הנרטיב שלהם למדומיין.
בפעולותיו זילברמן מבטל לא רק היררכיות של זמן, גודל ומקום, אלא גם את הצורך שלנו בסיפור היסטורי קבוע ומוגדר. הקולאז'ים שהוא יוצר מורכבים מצילומי אובייקטים מתקופות ותרבויות שונות שהוא מוצא בגלויות ובספרי היסטוריה ותרבות ישנים. הצילומים נגזרים ומודבקים ויוצרים יחד אובייקט הנראה מוכר בחומריותו ואפילו בצורתו,
אך עם זאת שיוכו לנרטיב ספציפי אינו מיידי ופשוט. החפצים (שבמקור היו חשובים דיים כדי להופיע בספרים כמייצגי תרבות) נשזרים זה בזה, החומרים והצבעים הופכים לאחד, מעין קפסולת זמן מדומיין, והזיכרון התרבותי שכל חפץ מתיימר לקפל בתוכו הופך להיות פואטי ולא קונקרטי.

בקצהו השני של האולם תלוי קולאז' שהוגדל ותורגם לאריג בטכניקת ג'אקארד, בתהליך שמשלב מסורת רבת שנים של אריגה עם טכנולוגיות חדישות של עיבוד ממוחשב. הקולאז', אוסף של דימויים במהותו, חוזר להיות אובייקט מוזיאלי אחד, המשתלט על החלל: כד ברונזה סיני נפער ומוטל על צדו כשבמרכזו מונח מה שנראה ככדור, אך למעשה זהו ראש אלה עשוי אבן המטיט (התקופה הכלקוליתית, האלף הרביעי לפנה"ס). החיבור בין הדימויים הופך למעין עין ענקית הבוהה בנו, כמו עין של בובת דארומה** המחכה להשלמת העין השנייה.

שומרי הגן – שרון גלזברג

נקודת המוצא לתערוכתה של שרון גלזברג הייתה כלי פולחן זואומורפיים (כלים בצורת חיה) פרסיים מהמאות ה־10-8 לפנה"ס שמצאה באוסף המוזיאון. הקשר של שרון לאיראן החל בשנות ה־70 ,כשמשפחתה הגיעה לשם במטרה להקים חווה חקלאית. לאחר שנתיים, עם פרוץ המהפכה האסלאמית ב־1979 ,הם נאלצו לעזוב. גלזברג הייתה אמנם רק בת שנתיים כשהגיעה המשפחה לאיראן, אך זיכרונותיה, הניזונים בעיקר מתמונות משפחתיות ומסיפורים ששמעה לאורך השנים, צרובים עמה.

אוסף המוזיאון התעשר בכלי הפולחן הזואומורפיים בזכותם של חברי קיבוץ הזורע שהגיעו אף הם לאיראן בתקופה זו כיועצים חקלאיים וניצלו את ההזדמנות לרכוש עבור המוזיאון היקר ללבם חפצי אמנות פרסיים. המיצב של גלזברג מתייחס לכלי הפולחן הללו ולגנים פרסיים.

בסיס המיצב מורכב מרהיטי עץ שנאספו מחברי הקיבוץ, בחלקם מתוצרת מפעל "רהיטי הזורע". בין הרהיטים הציבה גלזברג מקבצים של כלי חימר המדמים את הכלים הפרסיים מאוסף המוזיאון, בתוכם שתלה צמחים האופייניים לאזור הקיבוץ וסביבם הניחה טחב שאספה ביער הקרוב. בין לבין ניצבים מסכים עם עבודת הווידאו הרב-ערוצית "שומרי הגן", בה מצולמים חברי קיבוץ נושפים בכלים הפרסיים מאוסף המוזיאון בפעולה הנראית כאקט פולחני או כפעולת החייאה — מילולית ומטפורית. הסאונד המלווה את התערוכה מבוסס על צלילי נשיפה בכלים ונערך על־ידי חבר הקיבוץ, גל אבריאל. הוצאת הכלים ממקום אכסונם, חשיפתם והשימוש בהם מייצרים אפשרויות לנרטיבים חדשים וחיבורים בלתי צפויים בין תרבויות לזמנים ובין חוויות וזיכרונות אישיים לתפיסות קולקטיביות.

שקט טעון – תערוכה קבוצתית

שיר מלר-ימגוצ'י


אמניות: רונית אגסי, איילת זהר, דינה שנהב, ויק יעקובסון פריד, אסנת אוסטרליץ, דלית פרוטר, משי קופלביץ', בתיה שני, מיכל שכנאי.

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

נוכחותם של ארגוני נשים המתנגדים לשימוש באלימות ובכוח צבאי לפתרון סכסוכים בולטת מזה שנים במרחב הציבורי. ניתן לומר שהקול הנשי לוקח באופן קבוע את התפקיד החברתי, מתריס ומתריע על מצבה הנפשי של החברה, הנמצאת בכוננות מתמדת, כשהמתח והאלימות המודחקים מבעבעים כל הזמן מתחת לפני השטח. "החוסן הלאומי" שלנו, אשר התחנכנו כי יש להפגינו כלפי חוץ, הפך בהדרגה לעור עבה במיוחד המאפשר הישרדות בתנאי סכנה, אך גורם לקהות חושים, לאובדן רגישות ולאותו חספוס שמזוהה עם הישראליות.

האמנות הישראלית עסקה בעשורים האחרונים לא מעט בדימוי החייל, ערערה על האתוס הגברי ההרואי והמיליטריסטי והפנתה כלפיו שאלות טורדות.

התערוכה מחולקת לשני מקבצים – הראשון מאופיין באסתטיקה מוקפדת, המבודדת את הדימויים הצבאיים מאירועים מובחנים בזמן ומקום. הפרספקטיבה המרחיקה מייצרת תחושת על-זמניות ומאפשרת להתנתק מסבך הרגשות והמטענים הנפשיים בהם אנו לכודים ביחס למציאות הפוליטית. העבודות מאופקות, נוצרות את נשקן ומחשקות שפתיים. עולה מהן צעקה שקטה על האלימות אשר הפכה למצב תודעתי, קיומי ושגרתי.

מקבץ העבודות השני חודר למרחב רגשי כואב ואמביוולנטי – הרגע בו הילדים שלנו הופכים לחיילים. מתי מתרחש הרגע בו הם אוטמים את רגשותיהם ויכולים לכוון את הנשק אל כל אדם שהוכרז כ"אויב"? העבודות מכילות בתוכן את האבסורד ונעות בין עולם הדמיון ומשחק, לבין המציאות העגומה בה צו הגיוס מחלחל כבר מגיל צעיר למשחקי הילדות, וגורם להתבגרות מהירה מדי. אלו עבודות אוטוביוגרפיות, המתייחסות מנקודת מבט אישית אל ילדות ונעורים במדינה שבה עקידת יצחק היא מיתוס מכונן.

קו התפר – בוי קונג קאהן

שיר מלר-ימגוצ'י

בפעם הראשונה תוצג במוזיאון וילפריד תערוכה של אמן ויאטנמי עכשווי, במסגרת שהות אמן (רזידנסי) בשיתוף המכון לאמנות במכללת אורנים. בוי קונג קאהן (Bui Cong Khan ) הוא אמן רב תחומי, אשר זכה להכרה בינלאומית החל משנות ה-90. עבודותיו מתייחסות להיסטוריה הטעונה והמורכבת של ויאטנם, תוך שהוא עושה שימוש בטכניקות ומוטיבים מסורתיים, אשר לתוכן הוא שותל שאלות המתייחסות אל המציאות העכשווית.

בתערוכה עבודות של פיסול קרמי משולב עם וידאו, הנמצאות בהתהוות בימים אלה ממש, בהם האמן שוהה במכון לאמנות במכללת אורנים, ומיצב "תפילה ברוח".

"תפילה ברוח" הוא מבנה ארעי דמוי אוהל, העשוי פיסות בד מלבניות של מדי הסוואה צבאיים וגלימות אדומות של נזירים בודהיסטיים. הבדים המרכיבים את המיצב משתחררים מהזהות המנוגדת של נזיר וחייל, ותפורים יחד למבנה המכיל בתוכו הן את הד המאבקים האלימים והעקובים מדם שהחריבו את ויאטנם והן את הדרך הבודהיסטית המקדשת את ערך החיים.

במיצב זה הצופים לוקחים חלק פעיל במימוש הייעוד לשמו הוא נוצר: הם מתבקשים להטמין בכיסי האוהל פתקים, בהם ירשמו את תפילותיהם ומשאלותיהם, בדומה לכותל המערבי.

לאחר מכן ניתן להיכנס לתוך האוהל, ולחוות את האמונה והפחד אשר דרים בו בכפיפה אחת. האוהל מחבר יחד ייצוגים של מנגנוני כח ושלטון – הדת והצבא, ומעלה ספקות לגבי ההבטחה והיכולת שלהם לדאוג ולהגן על שלומו ובטחונו הפיזי והרוחני של האדם.

עמוד 1 מתוך 1112345...10...לסוף »