שקט טעון – תערוכה קבוצתית

שיר מלר-ימגוצ'י


אמניות: רונית אגסי, איילת זהר, דינה שנהב, ויק יעקובסון פריד, אסנת אוסטרליץ, דלית פרוטר, משי קופלביץ', בתיה שני, מיכל שכנאי.

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

נוכחותם של ארגוני נשים המתנגדים לשימוש באלימות ובכוח צבאי לפתרון סכסוכים בולטת מזה שנים במרחב הציבורי. ניתן לומר שהקול הנשי לוקח באופן קבוע את התפקיד החברתי, מתריס ומתריע על מצבה הנפשי של החברה, הנמצאת בכוננות מתמדת, כשהמתח והאלימות המודחקים מבעבעים כל הזמן מתחת לפני השטח. "החוסן הלאומי" שלנו, אשר התחנכנו כי יש להפגינו כלפי חוץ, הפך בהדרגה לעור עבה במיוחד המאפשר הישרדות בתנאי סכנה, אך גורם לקהות חושים, לאובדן רגישות ולאותו חספוס שמזוהה עם הישראליות.

האמנות הישראלית עסקה בעשורים האחרונים לא מעט בדימוי החייל, ערערה על האתוס הגברי ההרואי והמיליטריסטי והפנתה כלפיו שאלות טורדות.

התערוכה מחולקת לשני מקבצים – הראשון מאופיין באסתטיקה מוקפדת, המבודדת את הדימויים הצבאיים מאירועים מובחנים בזמן ומקום. הפרספקטיבה המרחיקה מייצרת תחושת על-זמניות ומאפשרת להתנתק מסבך הרגשות והמטענים הנפשיים בהם אנו לכודים ביחס למציאות הפוליטית. העבודות מאופקות, נוצרות את נשקן ומחשקות שפתיים. עולה מהן צעקה שקטה על האלימות אשר הפכה למצב תודעתי, קיומי ושגרתי.

מקבץ העבודות השני חודר למרחב רגשי כואב ואמביוולנטי – הרגע בו הילדים שלנו הופכים לחיילים. מתי מתרחש הרגע בו הם אוטמים את רגשותיהם ויכולים לכוון את הנשק אל כל אדם שהוכרז כ"אויב"? העבודות מכילות בתוכן את האבסורד ונעות בין עולם הדמיון ומשחק, לבין המציאות העגומה בה צו הגיוס מחלחל כבר מגיל צעיר למשחקי הילדות, וגורם להתבגרות מהירה מדי. אלו עבודות אוטוביוגרפיות, המתייחסות מנקודת מבט אישית אל ילדות ונעורים במדינה שבה עקידת יצחק היא מיתוס מכונן.

קו התפר – בוי קונג קאהן

שיר מלר-ימגוצ'י

בפעם הראשונה תוצג במוזיאון וילפריד תערוכה של אמן ויאטנמי עכשווי, במסגרת שהות אמן (רזידנסי) בשיתוף המכון לאמנות במכללת אורנים. בוי קונג קאהן (Bui Cong Khan ) הוא אמן רב תחומי, אשר זכה להכרה בינלאומית החל משנות ה-90. עבודותיו מתייחסות להיסטוריה הטעונה והמורכבת של ויאטנם, תוך שהוא עושה שימוש בטכניקות ומוטיבים מסורתיים, אשר לתוכן הוא שותל שאלות המתייחסות אל המציאות העכשווית.

בתערוכה עבודות של פיסול קרמי משולב עם וידאו, הנמצאות בהתהוות בימים אלה ממש, בהם האמן שוהה במכון לאמנות במכללת אורנים, ומיצב "תפילה ברוח".

"תפילה ברוח" הוא מבנה ארעי דמוי אוהל, העשוי פיסות בד מלבניות של מדי הסוואה צבאיים וגלימות אדומות של נזירים בודהיסטיים. הבדים המרכיבים את המיצב משתחררים מהזהות המנוגדת של נזיר וחייל, ותפורים יחד למבנה המכיל בתוכו הן את הד המאבקים האלימים והעקובים מדם שהחריבו את ויאטנם והן את הדרך הבודהיסטית המקדשת את ערך החיים.

במיצב זה הצופים לוקחים חלק פעיל במימוש הייעוד לשמו הוא נוצר: הם מתבקשים להטמין בכיסי האוהל פתקים, בהם ירשמו את תפילותיהם ומשאלותיהם, בדומה לכותל המערבי.

לאחר מכן ניתן להיכנס לתוך האוהל, ולחוות את האמונה והפחד אשר דרים בו בכפיפה אחת. האוהל מחבר יחד ייצוגים של מנגנוני כח ושלטון – הדת והצבא, ומעלה ספקות לגבי ההבטחה והיכולת שלהם לדאוג ולהגן על שלומו ובטחונו הפיזי והרוחני של האדם.

שוליים רחבים – תערוכה קבוצתית

ד"ר שושן ברוש-ויץ, ג‘אנג פאנג (Zhang Fang), עדי יקותיאלי

התערוכה שוליים רחבים נפתחת במועד ציון עשרים וחמש שנים לכינון יחסים דיפלומטיים בין סין לישראל. במוקד התערוכה ניצבים היחסים בין פריפריה למרכז. בעשורים האחרונים מתרחש בסין מעבר מואץ מאזורי השוליים אל מרכזי הערים הגדולות. בעידן של תהליכי עיור כבירים לצד עליית ניאו-קפיטליזם תחת ממשל המפלגה הקומוניסטית, מי שיש לאל ידו לנצל את ההזדמנויות שמזמנים החיים בעיר, בונה לעצמו חיים חדשים, שלא יכול היה לבנות במקום אחר.

האמנים המשתתפים בתערוכה חוקרים בעבודותיהם את השפעתם של שגשוג כלכלי ותמורות חברתיות על האנשים שחיים בשוליים. הגירה פנימית בתוך מדינה עצומת ממדים כמו סין שונה בתכלית מזו המתרחשת במדינה קטנה כמו ישראל. בסין מדובר בהתנתקות שכמעט אין ממנה דרך חזרה. נראה כי המרחק וההבדלים התרבותיים בין השוליים למרכז אינם ניתנים לגישור. הצופים בתערוכת הצילום יכולים למצוא הד לקשיים אלה ולאתגרים החריפים שעומדים בפני העם הסיני: כיצד לאזן קונפליקטים בין מדינת לאום ליחיד, בין שוויון לשגשוג של קבוצות בעלות זכויות-יתר ובין פריפריה למרכז? אמנים אלה מצלמים מתוך תחושה היסטורית של פעולה בתקופה של תמורה מסעירה. הם פועלים באופן מצפוני מתוך סולידריות חברתית ואקולוגית, ומבקשים להציע שינוי ביחסי שוליים-מרכז בכוח היצירה, הדמיון והרגישות.

בתערוכה עשרים וחמש עבודות צילום מבוים ו/או מטופל ושתי עבודות וידאו מראשית שנות האלפיים ועד היום. אלו עבודות ביקורתיות ועכשוויות, ועם זאת, השפה האמנותית שלהן מאמצת ערכים אסתטיים סיניים מסורתיים, כמו הבניה מוקפדת, עולם בדוי, דרמה סיפורית ועוד. גודל העבודות גם הוא ממשיך את מסורת הציור הסיני ופורמט המגילות הגדולות הייחודי לה, המתורגם למדיום הצילום.

במשך שנים רבות מילא הצילום בסין תפקיד חשוב בתהליך של חיזוק לאומי-פנימי ושיקף נאמנה את ערכי המדינה. שלושה-עשר האמנים המשתתפים בתערוכה הקבוצתית הם דור ראשון ושני של מייסדים פורצי דרך בתחום הצילום בסין. נושאי העבודות, כמו גם דרכי הביטוי שלהם, מעידים על חיפוש ער אחר כיוון ומשמעות עבור האמנים ועבור החברה שבתוכה הם פועלים.

התערוכה הופקה ע"י שיתוף ערים תל אביב דימונה והוצגה לראשונה בגלריה לאמנות, תיאטרון דימונה.

אוצרים אורחים: ד"ר שושן ברוש-ויץ, ג‘אנג פאנג (Zhang Fang) ועדי יקותיאלי
אוצרת ראשית: שיר מלר-ימגוצ'י

אתי עמרם / מתחת לפני השטח

שיר מלר-ימגוצ'י

אתי עמרם, אמנית בת קיבוץ דליה, מציגה בתערוכה זו מקבץ עבודות מחמש השנים האחרונות. זה מכבר סיימה עמרם את תפקידה כאוצרת הגלריה לשלום בגבעת חביבה, שבו כיהנה במשך עשרים שנה. לאורך כל השנים, המשיכה לעסוק בציור ורישום ככלי הביטוי העיקרי שלה. המצע שבו בחרה עמרם לעבודותיה החדשות הוא לוח ברזל – לכאורה, חומר חזק ועמיד אך למעשה, הייתה זו דווקא החלודה, נקודת התורפה שלו, שמשכה אותה אליו.
תחילתו של החיבור האמנותי שלה אל הברזל הוא בפציעה ברגלה, שבעקבותיה הוחדרה לקרסולה תמיכת ברזל. ככימאית לשעבר, הכירה עמרם היטב בחשיבותו של הברזל לתפקוד הגוף, כמוביל חמצן אל הלב ומאפשר חיים. כעת הפך הברזל בידיה לאמצעי ביטוי המסמל כוח פיזי ונפשי לצד פגיעות ורגישות, שדרכו היא בודקת את המושגים "כוח" ו"חולשה".
העבודות נולדו מתוך כתמי חלודה שיצרה עמרם במכוון, כשהיא מאפשרת לתהליכים אורגניים של התפשטות, פעפוע ונזילה להתרחש, וממשיכה את תנועתם או מתנגדת לה בפעולת הציור. שכבות צבע בלבן, צהוב ואדום, שאותן הניחה בסמיכות משתנה, מכסות את המתכת באופן חלקי. לעתים, החלודה עדיין מבצבצת מתחתן או ביניהן, ומשקפת מאבק פנימי בין חשיפה והסתרה. הד למאבק זה הוא כתב היד הרוטט, הקו היוצא לחיפוש אינסופי במרחבי הציור כשרבוט רגיש, או ככתב צפוף ובלתי קריא. המרקם החי והנושם של פני השטח צופן בתוכו רמזים למה שהתחולל מתחתיו, התחבטויות סוערות במעמקי הנפש.
רוב העבודות בתערוכה אמנם מופשטות, אך בחלקן אפשר להבחין בצבי ובציפור – שני דימויים החוזרים בעבודותיה בגלגולים שונים, ומלווים אותה לאורך שנים. עמרם נמנעת מן היופי שהם עשויים להציע למתבונן. היא אינה מתארת את קלילות התנועה של צבי במרוצה, או את החופש של הציפור המגביהה עוף אל השחקים, אלא את ההתמודדות שלהם עם פחד קיומי מפני הסכנה האורבת לפתחם.
בעבודות אחדות שזורים פסוקים תנ"כיים וקטעי שיר, המוסיפים בת קול לממד החזותי. באחת מהן, קריאה להימלט מן המלכודת: "הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד, וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ" (משלי ו' ה'). בעבודה זו מחברת עמרם בין בעלי החיים – קרני הצבי הופכות למעין כנפיים או שורשים המרחפים באוויר זה מול זה, חלולים כשני שופרות שצלילם בוקע מתוכם. בעבודה נוספת, כמעט אפשר לשמוע את שיחתן של שתי ציפורים מהדהדת במרחבים הפתוחים. כפי שנכתב בפסוק אחר שמצוטט באחת העבודות: "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" (קהלת י' כ').
"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל" (שמואל ב' א' י"ט) הוא פסוק ידוע מתוך קינת דוד, המתאבל על תפארת ישראל ועל גיבוריה שהפכו לקרבנות המלחמה. הצבי של אתי עמרם נסוג, עייף מן המנוסה המתמדת ומבקש לנוח. גם הציפור פסקה לרגע ממעופה וירדה אל הארץ לראות "הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." (בראשית ח' ח') זהו השקט שאותו מבקשת עמרם לעצמה ולנו.

שיר מלר-ימגוצ'י

קימיקו יושידה / Selfless

שיר מלר-ימגוצ'י

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודותיה של קימיקו יושידה מציגות קשת אינסופית של זהויות. אף שבכל התצלומים מופיעות פניה, העבודות אינן עוסקות בדיוקן עצמי. את תהליך הצילום היא מכנה "טקס היעלמות". הצילום עבורה הוא מופע, שאליו היא מתכוננת במשך זמן ממושך: צובעת את פניה ואת גופה בצבע הרקע והופכת אותם למרחב התרחשות מהפנט, שבמהלכו היא לובשת ופושטת צורה, צבע וזהות באמצעות פריטים ואביזרי לבוש, המשנים את ייעודם ומדגישים את היעלמותה אל תוכם.

יושידה נולדה בטוקיו ובשנת 1995 עברה להתגורר בפריז והחלה ליצור ולהציג ברחבי העולם. צילום ההִשתנות המתמדת של "כל מה שלא אני" מעסיק אותה זה שני עשורים. הצילום הוא אמצעי, היוצר את האשליה ומפוגג אותה בעת ובעונה אחת, דימוי המזמין להתבונן אל מעבר לעצמי. גישה זו באה לידי ביטוי בתצלום כתיבה (הריבוע הלבן של מלביץ', 1918, MoMA) משנת 2016, המציג את פניה של יושידה בלבן, כשהן מתמזגות בחלל שסביבה. התצלום מתבסס על ציורו הידוע של קזימיר מלביץ', אך בעוד הוא שאף אל המופשט הטהור והמוחלט, יושידה מתייחסת לגבול הדק שבין קיום לריק. היא הופכת להיות כמעט בלתי נראית, אך עדיין ניתן להבחין בפניה מבעד לריבוע הלבן המוסט.

היעדר ה"אני" הוא מושג מרכזי בתפישה הבודהיסטית, המהדהד גם בעבודותיה של יושידה. דוגן זנג'י (Dōgen), אחד ממורי הזן החשובים ביפן, אמר: "ללמוד את עצמי פירושו לשכוח את עצמי". יושידה מספרת, שעבודותיה עוסקות לא בשאלה "מי אני?", כי אם "כמה אני יש?". הצילום שלה הוא פרפורמטיבי במהותו ונע בין חשיפה להסוואה. כבר בסדרות הראשונות שיצרה, שבהן היא מצולמת ככלה, עמדה במוקד הסתרה חלקית או מלאה של הפנים, פרקטיקה המאפיינת מסורות אתנוגרפיות ברחבי העולם. ברבות מהן בולט הצבע הלבן, המדגיש את האווירה הטקסית של מעמד זה, שבו מתחולל שינוי משמעותי בהגדרה העצמית. ברוב עבודותיה של יושידה פניה מכוסות באיפור או במסכה. מעניין לציין, כי משמעות המלה "מֵן" () ביפנית היא גם פנים וגם מסֵכה. צביעת הפנים בלבן ("שירונורי") מאפיינת את הגיישות ואת שחקני הקבוקי היפנים. היא מאפשרת להם להתנתק מעצמם ולהפוך לדמות אחרת. אצל יושידה, ריבוי הפנים או "העלמתן" הם ביטוי מובהק לתפישה הגורסת כי אין עצמי מוגדר וקבוע.

הסדרה הנוכחית, ציור. דיוקן-עצמי (2010), נוצרה בעקבות ציורי דיוקן מתולדות האמנות, ובוחנת את היחסים הטעונים בין צילום לציור. יושידה יוצרת זיקה מרומזת בלבד לציורים המקוריים. תהליך עיצובה מחדש של הדמות מהווה עבורה אמצעי לתמורה מתמדת.

מגוון הציורים, שבזיקה אליהם בחרה האמנית לצלם את עצמה, חוצה סגנונות, תקופות ותרבויות, אך המינימליזם שביסוד עבודתה מתמצת את הדמות לכדי מאפיין עיקרי אחד: בתצלום אחד היא דמותו הלבנה כולה של אמן הפופ הנודע, אנדי וורהול; בתצלום אחר, כלוב בעל סורגי זהב לוכד את פניה השחורות באפלה, בעקבות קסדת אביר מציורו של רמברנדט, ובעבודה נוספת היא הקאטה (Hecate), אלת הירח ורוחות המתים מן המיתולוגיה היוונית, דמות לֵילִית עטורת דיסקיות לבנות. כך היא נעלמת ומופיעה שוב ושוב.

ברוב העבודות הלבן או השחור ממזגים בתוכם את הפנים, מנתקים אותן מכל קשר למקום ולזמן והופכים אותן לעל-זמניות. אמנם ההצבה הממורכזת והמוקפדת מתכתבת עם הרשמיות והחגיגיות של ציורי הדיוקן, אך השימוש המפתיע באביזרים בלתי שגרתיים מְשַווה להן מראה אבסורדי ובלתי צפוי. יושידה יוצרת דיוקן חדש, שאינו דומה לה ואף לא לדיוקן המקורי, ובאמצעותו היא שואלת: את מי בעצם מייצג הצילום?

שיר מלר-ימגוצ'י

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מיה דונסקי / שמלה עירומה

שיר מלר-ימגוצ'י

השמלות של מיה דונסקי מרחפות, נפרשות ומתמוססות אל החלל. סדרת העבודות שמלה קושרת בין שני שדות היצירה שבהם היא מתמקדת: ציור ומחול בוטו. הבוטו התפתח בשנות ה-60 של המאה ה-20 כזרם אוונגרדי, ששחרר את המחול מכוריאוגרפיה מוכתבת מראש והציע לרקדן להיות קשוב לתנועה הנובעת מבפנים ולשינויים המתרחשים בגופו. דונסקי נחשפה לסגנון ריקוד זה באמצע שנות ה-80, בעת שהות בת שש שנים ביפן, שם למדה אצל אחד מאבות הבוטו, קזואו אונו. מחול הבוטו הוא מסע אל הלא¬-נודע, התובע חשיפה והתמסרות טוטאלית, כפי שכתב פומיאקי נקמורה, אחד מהוגי הבוטו החשובים: "אֲנַחְנוּ מְאַבְּדִים אֶת הַשְלִיטָה בְּמוּדָעוּתֵנוּ הַבִּלְתִּי פוֹסֶקֶת בְּיַחַס לְעַצְמֵנוּ; / אָנוּ חָשִים אֶת הַפַּחַד שֶל הַקִּיוּם חֲסַר הַתַּחְתִּית. / אָנוּ יוֹדְעִים שֶמַּשֶּהוּ בְּיַחַס לַגוּף 'שֶלִּי' אֵינֶנוּ שַיָך לָ'רָצוֹן שֶלִּי', / לָ'אֶגוֹ שֶלִּי'."

השמלות שיצרה דונסקי עבור מופעי הבוטו שלה הן ביטוי לזהויות מרובות המופיעות גם בציוריה. באחד המופעים שיצרה, השמלה, תלויה שמלה אדומה גדולה במרכז החלל. כל רקדן נכנס אל תוך החלל שמייצרת השמלה, מבטא את השינוי שהיא מחוללת בו ויוצא מתוכה. כך הופכת השמלה למרחב של התהוות ושל שינוי. באחד מרגעי השיא במופע מתגלה דונסקי עצמה מתחת לשולי השמלה שהתרוממו, מתנדנדת על נדנדה, וכמו נולדת מתוכה. השמלה, לדידה, היא הזמנה למפגש עם דמות לא-נודעת, ישות שנוכחותה עדיין מהדהדת בתוכה; "השמלה", היא אומרת, "זוכרת את זו שהלכה…".

בקטע המחול המוצג בתערוכה פושטת האמנית בהדרגה יריעת ניילון שקופה, שזורה בחוטי דבק שחורים, שנותרה מן המיצב חלל פנימי של האמן היפני, אונישי יסואקי, שהוצג במוזיאון וילפריד ב-2012. הפרידה מן המעטה הדביק מסמלת טרנספורמציה, ומעלה על הדעת השלת עור. הבוטו, עבור דונסקי, הוא מחול הנפש העירומה. תהליך החשיפה הוא אינסופי ואינו מסתכם בשחרור מן הבגד, המסתיר את מערומי הגוף.

בציוריה, כמו במחול, השמלה-גוף היא זירת התרחשות נושמת, המתרחבת אל החלל העוטף אותה. זוהי מעטפת פתוחה העשויה שכבות צבע שקופות. הכתמים מתפשטים ומתמזגים זה בזה מבלי להיעצר בגבולותיה. קווי המתאר מותירים קצוות פרומים. השמלה אינה מבקשת לתחום את גבולות הגוף הפיזי, כי אם לתת ביטוי לגוף רגשי ואנרגטי, הנמצא בתנועה מתמדת. דונסקי מסמנת לאורך השמלה-גוף מרכזים, שסביבם נעים יקומים פנימיים, קווים רוטטים ועדינים או משיחות מכחול, המצוירות בעוצמה סוחפת, ההופכת למערבולות.

דונסקי מודעת גם להקשרים המוצפנים בעבודותיה, הנובעים מהיותה בת דור שני לניצולי שואה. דימויים, כגון מכתבים, מעטפות, כיסים, תכים וטלאים, מחוות של גילוי והסתרה – כל אלה נמצאים בגוף עבודות הציור ועבודות הבוטו שלה. העיסוק בפרטי לבוש, הנושאים עמהם סיפורים אישיים וזיכרון של חיים שאבדו, הוא עבורה מניע נוסף לבטא את הנוכחות הנעדרת ולתפור עבורה שמלה, המציעה מרחב של נשימה וחיים, של איחוי וריפוי.

עבודותיה של דונסקי בתערוכה הן חלק מסדרה מתמשכת, שראשיתה בשנת 2012, ונכללות בה עשרות עבודות. הפורמט המוארך המאפיין אותן וקנה המידה מתייחסים שניהם לגוף. לדבריה, כל שמלה היא שער. כל אחת מן השמלות היא מעין מראה, המוצבת מול הצופה ומשקפת זהות ונשמה הפועמת בתוכה.

שיר מלר-ימגוצ'י

עמוד 1 מתוך 1012345...10...לסוף »